פסק-דין בתיק א 66181/04

מבוא, טענות הצדדים ודברי הקדמה

• 1.       לפניי תובענה שטרית לפירעונו של שיק בסך 225,000 ש"ח, שזמן פירעונו 27.3.01. את השיק משכה המנוחה גב' רוזליה קליין ז"ל ('המנוחה'), אשר נפטרה ביום 30.3.01, כשהיא בת 89, אלמנה וערירית, לפקודתה של התובעת. לטענת התובעת, השיק ניתן לה מרצונה החופשי והצלול של המנוחה, כגמול והחזר הוצאות עבור הסיוע והתמיכה שנתנה התובעת למנוחה בערוב ימיה, בתקופה של כשנה וחצי שלפני פטירתה. השיק חולל מחמת פטירתה של המנוחה לפני הצגתו לפירעון.
• 2.       הנתבע, הוא האפוטרופוס הכללי המנהל את עיזבון המנוחה, התנגד לבקשה לביצוע השיק בטענה כי המנוחה לא הייתה כשירה, במעמד משיכת השיק, לבצע פעולה משפטית משמעותית זו. הטענה מתבססת על חוות דעתו של ד"ר שלום ליטמן, מומחה לפסיכיאטריה, שלפיה הייתה המנוחה, ביום 27.3.01, במצב של ערפול הכרתי; זאת מחמת חוסר בחמצן והשפעתן של תרופות נרקוטיות ואנטי-פסיכוטיות ותרופות להרגעה ולעידוד שינה. לפיכך לא התקיימה בה 'גמירת-דעת' הנחוצה להתחייבות. הנתבע מוסיף ומציין כי השיק כתוב עברית, ואילו המנוחה ידעה רק הונגרית. מפני השיק עולה שרק החתימה היא בכתב ידה של המנוחה, ושאר פרטי השיק מולאו על ידי אחר. סכום השיק, כפי שהוברר, מגלם כמעט את כל כספה של המנוחה. התובעת הייתה מקורבת למנוחה בתקופת חייה האחרונה, סייעה לה בעניינים שונים ואף הייתה מיופת כוחה בחשבונה של המנוחה בבנק. לאור האמור טוען הנתבע כי התובעת הפעילה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה וניצלה את חולשת דעתה. בנסיבות אלו, לטענת הנתבע, עובר אל התובעת הנטל להוכיח כי השיק נחתם, בהתייחס לפרטים שמולאו בו, מרצונה הצלול של המנוחה.
• 3.       אבקש להבהיר כי טענות אלה נטענות על דרך 'כבדהו וחשדהו', ועל דרך "ודרשת וחקרת ושאלת, היטב" [ דברים יג, טו]. כלומר: הנתבע אינו יודע כי התובעת ניסתה באמצעים פסולים לרשת את המנוחה, אלא אך ממלא את תפקידו הציבורי בגלותו ערנות הגוררת העלאתם של חשדות מתודיים, למען יוברר העניין. המדובר בחשד בלתי נעים כלפי התובעת. אם מדובר ב'חשד בכשרים' - יש בעצם העלאתו כדי לגרום לה עגמת נפש רבה. מה צודק יותר מאשר זכייתו של אדם מסור, אשר במשך תקופה משמעותית סעד אדם קשיש שלא על מנת לקבל פרס, במתת מידיו של אותו קשיש על ערש מותו? (מה גם שמדובר בקשיש אלמן וערירי, ולפיכך דבר זה אינו בא על חשבון קרוביו מדרגה ראשונה, שאולי הייתה להם ציפייה סבירה לירושתו). אף על פי כן, גודלו של השיק, והנסיבות שבהן נחתם, מחייבות בירור העניין לצורך ניקיון-הדעת הציבורי. אם יוברר, חלילה, בתום החקירה והדרישה, כי "והנה אמת נכון הדבר, נעשתה התועבה הזאת..." [המשך הפסוק שם] - נשמח בביצוע החקירה, ונודה לאפוטרופוס הכללי על ערנותו. אם יוברר, לעומת זאת, כי התובעת זכתה ביושר במתנתה של המנוחה - נבקש כולנו את סליחתה של התובעת, ונאחל לה ליהנות מן המתנה לאורך ימים בבריאות טובה.
• 4.       אף זאת אבקש להבהיר: גם הפרכת החשד אינה עושה את החשד לחשד-שווא, או לחשד בלתי מוצדק. בנסיבות הנדונות - החשד הנו במקומו, נוכח ניסיון החיים; ואין בהפרכתו בדיעבד כדי לשלול את מוצדקותו מלכתחילה. מעין דברים אלה מצאנו בדברי האזהרה שהשמיעו חכמים באזני הכוהן הגדול, על יסוד ניסיונם העגום עם כוהנים צדוקיים, תוך הסתכנות בלתי-נמנעת בחשד-בכשרים:

"ואומרין לו, אישי כוהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין; משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.  הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין" [ משנה יומא א, ה].

בואר שם כי הכוהן הגדול בוכה משום שנחשד, והחכמים בוכים משום שחשדו בו; ואף על פי כן - אין החכמים נמנעים מכך.

עיקרי הראיות

• 5.       ד"ר ליטמן, המומחה הרפואי מטעם הנתבע, מחווה את דעתו כי המנוחה "לא הייתה כשירה לחתימה על ההמחאה ביום 27.3.01", מחמת ההשלכות הקוגניטיביות של מצבה הפיזיולוגי וההשפעות התרופתיות, אשר תוארו בחוות-דעתו ובעדותו [פרוטוקול מיום 1.9.05, עמ' 4-9], על יסוד העיון בתיקה הרפואי של המנוחה.
• 6.       התובעת הגישה תצהירים שמהם עולה גרסתה כי המנוחה לא חתמה על השיק ביום הנקוב בו, שאליו התייחס ד"ר ליטמן, אלא 4 ימים קודם לכן, בטרם אושפזה את אשפוזה האחרון. לגרסת התובעת ועדיה, בחתימה נכח מנהל בית-האבות שבו התגוררה, מר ירחמיאל פרל, ובמסירה נכח גם סגנו, מר אהרן רוזנשטיין. שניהם התרשמו מצלילותה ומנחישותה של המנוחה בבטאה את רצונה להעניק לתובעת את הסכום הנקוב בשיק, שמולא לפי הוראותיה - כפי שפורט בתצהיריהם. מר פרל אף הצהיר, והוסיף וביאר בעדותו [פרוטוקול מיום 6.9.05, עמ' 16], כי היה זה רעיונו-שלו לרשום בשיק תאריך דחוי במספר ימים. מר פרל חשש מכך ש'יסתובב' אצלו סכום כה גדול בשיק מזומן; וגם חשב על האפשרות שהמנוחה תתאושש, ובמקרה כזה ימליץ לה לבטל את השיק - גם מתוך דאגתו להבטחת מקור התשלומים לבית האבות עבור החזקת המנוחה.
• 7.       המומחה הרפואי מטעם התובעת, ד"ר אליעזר ל' פלדינגר, עיין אף הוא בנתוניה הרפואיים של המנוחה וחיווה את דעתו כי הן ביום החתימה לגרסת התובעת, קרי: ביום 23.3.01, והן בתאריך הנקוב בשיק, קרי: ביום 27.3.01, הייתה התובעת צלולה די הצורך בכדי להבין את משמעות חתימתה על השיק.
• 8.       נוכח הגרסה האמורה, התייחס ד"ר ליטמן למצבה של המנוחה ביום 23.3.01 בחוות דעת משלימה, וחיווה את דעתו כי לא היה "הבדל מהותי" במצבה בין שני התאריכים. כלומר: גם ביום 23.3.01, הוא היום הרלבנטי לגרסת התובעת, לא הייתה המנוחה צלולה די הצורך לבצע את הפעולה המשפטית הנדונה מתוך כשירות קוגניטיבית.
• 9.       מספר נקודות בחקירתו הנגדית של ד"ר ליטמן ראויות לציון: הוא הודה באפשרות שאדם הנתון במצב כללי של ערפול תודעתי יצליח לגייס, ברגע מסוים, מידה יתירה של צלילות לצורך טיפול בעניין מאוד משמעותי עבורו [פרוטוקול מיום 1.9.05, עמ' 6]; הוא הסכים להיקש בין מצבה של המנוחה בתקופה הרלבנטית למצבו של אדם ששתה אלכוהול, ובין חוסר הכשירות לנהוג במצב כאמור לחוסר הכשירות לרשום שיק [שם, עמ' 7]; והוא הודה כי יש להבחין בין מצבה של המנוחה ביום 27/03/01, שאז "לא הייתה צלולה באופן חד משמעי", לבין מצבה ביום 23/03/01, שאז "צלילותה הייתה מוגבלת וקשה לקבוע אם ברגע מסוים ביום זה, בחתימה על השיק, אם היא ידעה מה היא עושה".
• 10.   אבקש להביע את התרשמותי החיובית מד"ר ליטמן ומעדותו. לכל אורכה של החקירה הנגדית ניכר היה בו כי אינו מנסה להתחפר בעמדתו. להיפך: ד"ר ליטמן נענה לאתגר הגלום בשאלות שהופנו אליו ושקל שוב ושוב את קביעותיו, תוך היסוס אשר שיקף חשיבה פתוחה, כנה, אחראית ולא דוגמאטית.
• 11.   מול הערכותיו של ד"ר ליטמן, המומחה מטעם הנתבע, עומדות הערכותיו של ד"ר פלדינגר, המומחה מטעם התובעת. ד"ר פלדינגר שלל את התזה כי מצבה המתמשך של המנוחה השתקף בבדיקות, משום שבעקבות הבדיקות הלא-תקינות ניתן טיפול אשר שיפר את מצבה של המנוחה. לדוגמא, בעקבות ממצא של חוסר בחמצן ניתן לה חמצן, ובעקבות כך חזקה שרמת החמצן בדמה עלתה והתייצבה בתחום התקין [פרוטוקול מיום 1.9.05, עמ' 9]. אבחנה זו נראית לי הגיונית, ולפיכך אני קובע כי מסקנותיו של ד"ר ליטמן על יסוד הבדיקות שנערכו למנוחה לא היו תקפות באופן מלא ורצוף כל הזמן - אלא כי מצבה ידע עליות ומורדות אשר הושפעו, בין השאר, ממהלך הטיפול והשפעותיו הדינאמיות.
• 12.   יסוד נוסף להערכתו של ד"ר פלדינגר ביחס למועד הרלבנטי לגרסת התובעת, 23.3.01, הוא הרישום הרפואי שלפיו תפקודה המנטאלי של המנוחה למחרת, ביום 24.3.01, עם אשפוזה האחרון - היה "שמור". ד"ר פלדינגר העיד כי המשמעות הנגזרת היא "התמצאות תקינה בזמן, מקום וסיטואציה", וכי "אין דרך להבין מצב 'שמור' אחרת מאשר 'תקין'" [שם, עמ' 10]. פרשנות זו סבירה בעיניי.
• 13.   לקביעותיהם של המומחים ניתן להוסיף את הידוע לכל מי שהתנסה במגע עם בני אדם בשלהי העשור התשיעי או בעשור העשירי לחייהם. לעתים ניתן לקיים עם אדם כזה שיחה קולחת יותר, לעתים הוא שואל שאלות חוזרות המעידות כי האדם שכח את שנאמר דקות ספורות קודם לכן. מן המפורסמות, אפוא, שמצב צלילותו של אדם כזה אינו בהכרח סטאטי, ואף הדינאמיות המאפיינת אותו אינה בהכרח ליניארית. מצב הצלילות בנסיבות כאלה משתפר או נסוג בהתאם למשתנים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים שונים.
• 14.   השאלה אם אדם מצוי במצב תודעתי המאפשר לו לרשום שיק הינה שאלה מעורבת של עובדה ומשפט. יש להתחקות ככל הניתן אחר המאפיינים העובדתיים  של רמתו הקוגניטיבית, ויש לקבוע אם רמה כאמור מספקת לצורך כתיבת שיק; קרי: מספקת לכינונו של המצב התודעתי המכונה בחוק החוזים (חלק כללי) 'גמירת דעת'.
• 15.   בהקשר זה יש לעמוד על ההיקש הדידקטי למצבו של אדם ששתה שתי כוסות יין [פרוטוקול מיום 1.9.05, עמ' 7 (דברי ד"ר ליטמן) ועמ' 10-11 (דברי ד"ר פלדינגר)]. נראה לי פשוט שאדם ששתה שתי כוסות יין אינו כשיר לנהוג מחמת האיטיות בתגובותיו, אולם בשום אופן אין לומר באופן גורף שעקב כך כל אדם כאמור משולל כשירות לגבש 'גמירת דעת' ולהתקשר בחוזה.
• 16.   עדת הגנה 2, גב' יעיש, העידה כי עדת הגנה 3, גב' חיה לוסטיג, הכירה את המנוחה היטב, ואף "יודעת הרבה דברים על הרבה אנשים בשכונה" [פרוטוקול מיום 1.9.06, עמ' 12-13]. ראוי להטות אוזן, אפוא, לעדותה של גב' לוסטיג. עדה זו העידה כי המנוחה הייתה חשדנית וקמצנית, וכי נישלה את הבן של בעלה של אחות המנוחה, מר גבריאל (גבי) ינקוביץ, ממעמדו כמורשה חתימה בחשבונה - לאחר שחשדה בו כי הוציא מחשבונה 6,000 ש"ח שלא כדין. גב' לוסטיג העידה כי התובעת לא עשתה הרבה למען המנוחה, אך גם כי "לא עזבה אותה" אחרי ש"ראתה כמה כסף יש שם" [שם, עמ' 15]. דווקא מעדות-הגנה זו עולים שני דברים: האחד - כי למרות חשדנותה הנטענת של המנוחה - היא לא חשדה בתובעת, והמשיכה לתת בה את אמונה, שהתבטא בבחירתה בתובעת להיות מורשית חתימה בחשבונה; והשני - כי, לפחות ממועד התוודעותה של התובעת לחשבונה של המנוחה, התובעת דווקא הרבתה לשהות במחיצתה של המנוחה, וללוות אותה בסידורים ועניינים שונים.
• 17.   עד הגנה 4, מר ינקוביץ, גרס כי הייתה זו גב' לוסטיג שחשדה בו ו"בישלה" את החלפתו בתובעת כמורשה החתימה בחשבונה של המנוחה, אשר כשלעצמה לא ידעה בין ימינה לשמאלה [שם, עמ' 8]. גרסה זו אינה סבירה: גב' לוסטיג, שהעידה כזכור מטעם ההגנה, מסרה שחשדה בתובעת דווקא, ולפיכך הזעיקה את מר ינקוביץ - שעליו סמכה גב' לוסטיג כי ידאג לאינטרסים של המנוחה [פרוטוקול מיום 1.9.05, עמ' 14 ו-16]. מר ינקוביץ הודה שבתקופה האחרונה לחייה ביקר אצל המנוחה לעתים רחוקות, ומעורבותו בענייניה הייתה קלושה [פרוטוקול מיום 6.9.05, עמ' 5 ו-9]. מר ינקוביץ לא זכר פרטים בסיסיים בענייניה של המנוחה, ולמעשה הודה כי השאיר לתובעת לדאוג למנוחה באופן שוטף: "לא סמכתי על התובעת אבל לא היו לי שום כוונות של לא יודע מה בעסק הזה, אני גר רחוק, היו לי מספיק בעיות משלי" [שם, עמ' 8-9].