פסק-דין בתיק א 63964/03

1.         הנתבעת משכה שיק לפקודתה של התובעת, על סך 24,840 ש"ח, מועד פרעונו: 20.06.03 (להלן - "השיק").

            השיק הוצג לפירעון, אך חולל, לאחר שהנתבעת הורתה על ביטולו לבנק הנמשך.

2.         השיק נמסר לתובעת בנסיבות אלו:

            הנתבעת היא בת-זוגו של יעקב גרגיר (להלן - "גרגיר") .

            גרגיר עוסק ביזמות בתחום המקרקעין, ובתקופה הנדונה הוא בחן אפשרות לרכוש מגרש המצוי ברחוב בן- יהודה 48, תל-אביב (להלן - "המגרש"), שעליו היה בנוי בניין ישן בן שתי קומות (להלן - "הבניין") ולהקים עליו בניין חדש (להלן - "הפרוייקט").

            התובעת היא אדריכלית.

            גרגיר התקשר עם התובעת בהסכם לתכנון הבניין (נספח א' לתצהיר התובעת), (להלן - "ההסכם") בתמורה לתשלום סכום מוגדר: 27,000 $ בצירוף מע"מ, שהיה אמור להיות משולם בהתאם להתקדמות עבודת התכנון.

            גרגיר שילם את הסכום הראשון, שהוגדר כמקדמה.

            השיק הנדון שולם לתובעת, אם תמורת הסכום השני על-פי ההסכם, כגירסת התובעת, או שהוא נמסר כבטחון בלבד להבטחת אותו סכום, כגירסת גרגיר.

3.         אינני מוצא חשיבות מיוחדת להכרעה במחלוקת שבין הצדדים באשר להגדרת השיק.

            בין כה וכה, טענת הנתבעת (מפי גרגיר) היא לכשלון התמורה, שהיתה צריכה להינתן כנגד אותו שיק (סעיף 20 לתצהיר ההתנגדות של גרגיר).

            בין אם נגדיר טענה זו כטענת כשלון תמורה כפשוטה, ובין אם נגדיר אותה כתנאי שלא התקיים, עלינו להכריע בשאלה, האם אכן לא ניתנה התמורה שסוכמה.

            נזכור, כי בין כך ובין כך, נהנית התובעת, כנפרעת על-פי השיק, מהחזקות הקבועות לעניין זה בפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן - "הפקודה").

            לזכות נפרע האוחז בשטר, עומדת חזקת התמורה שבסעיף 20 (א') לפקודה.

            חזקה זו מניחה הנחה כפולה: כי הוסכם מלכתחילה על מתן תמורה כנגד השטר, וכי תמורה זו ניתנה בפועל, ומקבל השטר קיים את חלקו בהסכם. משום כך, רובץ הנטל על המושך להוכיח כי התמורה נכשלה (ראה: ש. לרנר, דיני שטרות,  עמוד 332).

            באותה מידה, נטל הראיה על החייב השטרי להוכיח, הן שהיתה מסירה על תנאי והן שהתנאי לא התקיים (ע"א 623/18 גולדנברג ואח' נ' המשביר המרכזי בע"מ פ"ד מד (2) 801, 803) .

4.         מהי, על פי טענת גרגיר, התמורה שנכשלה, או התנאי שלא התקיים?

            טוען גרגיר כי בבסיס ההתקשות עם התובעת עמדה ההסכמה כי התכנון של הבנין יכלול 25 דירות, לפחות. אילולא הסכמה זו, לא היה רוכש את המגרש ולא היה מתקשר עם התובעת (סעיף 8 לתצהירו המשלים).

            בפועל, עבודת התכנון של התובעת כללה 20 דירות בלבד.