פסק-דין בתיק א 62760/04

תביעה זו היא תביעת שיבוב אשר הוגשה על  ידי המוסד לביטוח לאומי ("התובע"), מכוח הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995.

ביום 11.11.99 נפגעה הגב' תמר גבאי (להלן: " הנפגעת") עת היתה בדרכה לעבודה ברח' השלושה בתל-אביב. הנפגעת פסעה על המדרכה, והגיעה לקטע מדרכה שבסמוך לו בנתה הנתבעת 2 בניין. כאן נחסמה המדרכה על ידי גדר ברזל ומגיני "ניו ג'רסי" ושלט שהוצב במקום על ידי הנתבעת 1 הורה לעוברים ושבים לעבור למדרכה ממול. הנפגעת חצתה את הכביש, הגיעה לאי תנועה אשר הפריד בין שני המסלולים של הכביש, ובעת שניסתה לעבור את אי התנועה נתקלה במהמורה ו/או בברזל נטוי וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה.

אירוע זה הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בגין הפגיעה נקבעה לנפגעת נכות צמיתה בשיעור 10% ושולם לה מענק נכות בסך 38,010ש"ח  וכן דמי פגיעה בסך 4,353 ש"ח  בגין 28 ימי אי כושר מוחלט. בסה"כ שילם התובע לנפגעת גמלאות בגין האירוע בסך 42,363 ש"ח.

הנפגעת הגישה תובענה לפיצויים בגין נזקי הגוף שאונו לה בת.א. (ת"א) 113243/00 (להלן: "תביעת הנפגעת") כנגד נתבעות 3-1 שהינן:

נתבעת 1 - עיריית תל אביב,  אשר מקום התאונה היה בפיקוחה ותחת אחריותה   (להלן: " עיריית תל אביב");

נתבעת 2 - אשטרום הנדסה ובניה בע"מ, אשר ביצעה עבודות בניה בבנין סמוך למקום התאונה ולצורך ביצוע עבודותיה נחסמה המדרכה (להלן: " אשטרום");

נתבעת 3 - ע.ר. יצחקי חברה לבניין ולעבודות ציבוריות בע"מ, אשר ביצעה את עבודות הפיתוח במקום התאונה  על אי התנועה (להלן: " הקבלן המבצע").

במסגרת תובענת הנפגעת הגיעו הצדדים להסדר פשרה לפיו שולם לנפגעת לסילוק תביעתה סך של 7,000 ש"ח. על פי ההסכם, נתבעות 3-1 חילקו ביניהן את התשלום באופן הבא:

            נתבעת 1  - 3,150 ש"ח שהם  45%  מסך הפיצוי הכללי.

            נתבעת 2 - 700 ש"ח שהם 10% מסך הפיצוי הכללי.

            נתבעת 3 - 3,150 ש"ח שהם 45% מסך הפיצוי הכללי.

הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין.

משהוגשה תביעת שיבוב זו של המוסד לביטוח לאומי, הוצע על ידי בית המשפט כי תביעת המוסד תסולק על ידי הנתבעים באותו יחס שבו סולקה תביעת התובעת. התובע ונתבעים 1 ו-2 קבלו את ההצעה אך נתבעת 3 סרבה לה. לאחר מכן, חזרה בה נתבעת 3 מהתנגדותה, ואזי הודיע ב"כ הנתבעת 1 כי הינו מסרב להצעה, ועל כן הוחלט על ידי כב' השופט שנהב, כי יוגשו על ידי הצדדים טיעונים לעניין חלוקת האחריות בין הנתבעים, ופסק הדין יינתן על יסוד הטיעונים שיוגשו, ללא שמיעת עדויות.

נטל הראיה

ב"כ התובע בסיכומיו מבקש להסתמך על הוראות סעיף 41 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולהעביר את נטל הראיה אל שכם הנתבעות.

סעיף 41 הנ"ל קובע כדלקמן:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

במקרה הנדון לא נראה כי נתקיימו תנאיו המצטברים של כלל "הדבר מדבר בעדו". התובע יודע את הנסיבות האמיתיות אשר הביאו לנפילת הנפגעת ולהתרחשות התאונה. די באי התקיימות תנאי אחד מתנאיו המצטברים של הכלל כדי לשלול את התקיימות הכלל כולו.

גם בנוגע לטענת התובע בדבר היפוך נטל הראיה על שכמי הנתבעות בהיות פני השטח שעל אי התנועה בבחינת 'דבר מסוכן', סבורה אני כי אין מקום במקרה דנן להיפוך הנטל.  על מנת שיתאפשר היפוך נטל הראיה בשל היותו של הגורם לנזק 'דבר מסוכן', נדרשת התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד - היות הדבר מסוכן והשני, כי הנתבע היה בעליו.

לעניין הגדרת דבר מה כ'דבר מסוכן', קיימת דרישה כי הדבר יהיה מסוכן בתכליתו ומעצם מהותו, וכי סגולותיו ותכונותיו הפנימיות תהיינה כאלה אשר הופכות לדבר מסוכן. במקרה דנן אין אני סבורה כי דרישה זו מתקיימת כמו גם הדרישה לבעלות של הנתבע על הדבר המסוכן.

עיקרי טענות הצדדים