פסק-דין בתיק א 60901/03

ביום 16.03.03 ארעה תאונת דרכים באזור התעשייה של ראשל"צ.

רכב התובעת מסוג דייהו, נהוג ע"י הגב' כרמית מני, נסע בכביש ובעוד נהגת התובעת עוקפת את רכב הנתבעים מסוג GMCשעמד בנתיב נסיעתה, פנה לפתע רכב הנתבעים שמאלה, לטענת נהגת התובעת, ללא איתות ופגע בצד ימין של רכב התובעת.

רכב הנתבעים נהוג היה ע"י הנתבע 1 מר יחיאל משה.  הנתבעים טענו, כי רכב הנתבעים עמד לפני פנייה שמאלה, הוא החל לפנות, כאשר לפתע ללא כל התראה, הגיח רכב התובעת מאחור, עקף אותו מצד שמאל ופגע בו (ראה סעיף 6 ב' לכתב ההגנה).

שמעתי את עדויות שני הנהגים ואני סבור, כי בין הנהגים אין מחלוקת לעניין דרך התרחשות התאונה, למעט המחלוקת בשאלה, אם רכב הנתבעים אותת בטרם הפנייה ואם לאו.

נהג הנתבעים, הודה במהלך עדותו, כי הוא לא הביט לאחור בעת הפניה, מאחר והסתכל לראות אם יש לו מקום חניה ובלאו הכי לא ראה את רכב התובעת בטרם ביצע את הפניה (ראה פרוטוקול הדיון, עמ' 3 שורה 15, 23, 25, 26, 28). 

נהג הנתבעים ניסה להסביר את העובדה כי לא ראה את רכב התובעת בטרם ביצע את הפנייה מאחר ונהגת התובעת הגיעה לטענתו במהירות ובמקום בו יש פניה חדה מאחור, אך הוא הודה, כי בזמן הפניה עצמה כלל לא הסתכל לאחור, אלא הסתכל לכיוון החניה שהייתה בצד שמאל של הדרך.

יתר על כן, לנהג הנתבעים, לטענתו, היו שני עדים שראו אותו מאותת, אך משום מה לא הביא אותם לעדות וגם עובדה זו כידוע פועלת לרעתו.

אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גרסתו ולפעמים אף שוללת את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות.

בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651 בעמוד 658 נקבע:

"אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד".

בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לויפ"ד לה (1) 736, בעמוד 760 נאמר :

"מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים האזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

יתר על כן, נהג הנתבעים במהלך עדותו בפניי, חזר בו במעט מגרסת ההגנה.

במהלך העדות בפניי, טען נהג הנתבעים, כי הוא רצה לפנות שמאלה אך טרם ביצע את הפנייה, וכי היה עדיין בתוך נתיב נסיעתו הוא.

בכתב ההגנה, בסעיף 6ב' הודה הנתבע, כי למעשה הוא "החל לפנות" וזאת בניגוד לגרסתו בביהמ"ש, כי בעת התאונה טרם ביצע את הפנייה.

עדותה של נהג התובעת הייתה עדות אמינה, שיש להעדיפה ומהשרטוט שערכה (מוצג ת/1) שאושר ע"י הנתבע 1 (עמוד 4 שורה 5 לפרוטוקול הדיון) ברור, כי התאונה אכן ארעה בשלב בו עמד נהג הנתבעים לעבור מהנתיב הימני לנתיב השמאלי.

העובדה כי נהג הנתבעים אכן טרם עבר לנתיב השמאלי, אך אין לכך כל משמעות שכן, גם לפי כתב ההגנה וגם לפי עדותה של נהגת התובעת הוא כבר היה במהלך הפנייה בזמן התאונה, מבלי ששם ליבו אם הדרך פנויה לביצוע אותה פניה ואם לאו.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את עדותה של נהגת התובעת ואני קובע, כי נהג הנתבעים, נהג בחוסר זהירות, לא שם ליבו לדרך ולא נהג כפי שנהג סביר, זהיר, נבון ומיומן היה נוהג, בעת ביצוע הפניה, כפי שביצע נהג הנתבעים, ולפיכך הוא אחראי לתאונה.

הגם שהגעתי למסקנה כי נהג הנתבעים אחראי לתאונה, אני סבור כי לנהגת התובעת "אשם תורם" נכבד לתאונה, אם כי לא ברמה המעבירה את האחריות לתאונה ל"כתפיה".