פסק-דין בתיק א 60334/05

מבוא וטענות הצדדים

1.       לפניי תביעה להפרשי דמי שכירות בגין 23 חודשים שבהם שולמו 500$ בחודש, ותביעה שכנגד לפירעון הלוואה בסך 10,000 ש"ח שנתן הנתבע לתובע.

2.       התובע טוען כי הוסכם על דמי שכירות בסך 650$ בחודש, והוא תובע את ההפרש. התובע מודה בהלוואה מושא התביעה שכנגד, אך טוען לקיזוזה ע"י ההפרש האמור.

3.       הנתבע טוען כי הוסכם על דמי שכירות בסך 500$ בחודש, כפי ששולם בפועל, ולפיכך אין הפרש שיש לשלמו, וגם אין מקום לקיזוז ההלוואה שעדיין עומדת לפירעון [ראו מוסכמות ופלוגתות בעמ' 1 בפרוטוקול].

דיון והכרעה

4.       אני סבור שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח את תביעתו, ואת טענת הפירעון של ההלוואה בה הודה.

5.       עדותו של התובע היתה עדות יחידה של בעל דין. שיקולים נוספים שיפורטו להלן מניעים אותי שלא לסמוך עליה, אלא להעדיף על פניה את עדות הנתבע ואחותו.

6.       התרשמותי ממהימנות העדים נוטה יותר לטובת הנתבע ואחותו מאשר לטובת התובע.

7.       התובע הודה בעדותו, בניגוד לאמור בתצהירו, כי מעולם לא קיבל בפועל 650$ כדמי שכירות. מדובר, אפוא, במעין דמי שכירות רעיוניים, לצורך הקיזוז. עיגונה של הסכמה על גובהם, שאינו יכול להישען על פרקטיקה כלשהי, מחייב סימוכין כלשהם לאירוע ההסכמה. התובע לא סיפק סימוכין כאלה.

8.       לא סבירה בעיניי גרסת התובע שלפיה הקיזוז שביצע נעשה בלא להותיר עקבות של הסכמה. לא נטען להסכמה בכתב, או לתיעוד כלשהו של הסכמה בעל-פה. יתר על כן, מנוסח הסעיפים 10-12 בתצהיר התובע עולה כי אין בהם אפילו טענה מפורשת וברורה על דיבור ישיר בין הצדדים על עניין הקיזוז, מלבד טענה כללית בדבר הבעה סתמית של מורת רוח. גם חישוב הקיזוז אינו רלבנטי, שהרי - כפי שהתובע הודה בעדותו - הזכות לקיזוז היא על מחצית הסכום שציין בתצהירו. לו היה נעשה קיזוז מתואם בין הצדדים, בוודאי היה מחושב נכון, ומשתרע על תקופה כפולה באורכה. נראה, אפוא, כי כל עניין הקיזוז הוא קונסטרוקציה שבדיעבד.

9.       התובע לא סתר, לא בראיות תומכות ואפילו לא בעדות עצמית גרידא, את גרסת הנתבע שלפיה נמנע תקופה ארוכה מלשלם דמי שכירות עקב קיזוז חודשי של 500$ לפירעון הלוואה בת 30,000$. גם נתון זה מאשש את גרסת הנתבע.

10.   למעשה, המשענת העיקרית לגרסת התובע היא אי-הסבירות הכלכלית, לגרסתו, של תשלום דמי שכירות בסכום ששולם (500$ או 2,500 ש"ח) בלבד, בהתחשב במאפייני הנכס. אולם אי-סבירות זו לא הוכחה. המדובר בדמי שכירות שנקבעו לראשונה לפני זמן רב. אין לבית המשפט ידיעה שיפוטית כה מפורטת על הסכום הריאלי שהיה נהוג לגבי נכס עם מאפיינים דומים בעת שהתגבש סכום זה בין הצדדים. התובע היה יכול להביא ראשית ראיה לגרסתו על ידי צילום מתוך מחירון דירות פופולארי, או מובאות מתוך לוחות שבהם מתפרסמות מודעות, ללא עלות בלתי-סבירה, והוא לא עשה כן. יוזכר כי המדובר במחיר שנקבע על רקע של יחסים בתוך המשפחה, ויחסים כספיים של גמילות-חסדים בין הצדדים - כגון על ידי מתן הלוואות ללא ריבית. לאור כל אלה, לא אוכל לומר כי התובע הוכיח אי-סבירות כלכלית של המחיר שהנתבע טען להסכמה אודותיו. אולם אפילו הוכח הדבר, לא היה בכך כדי לסתור הסכמה על מחיר כזה, חרף מחירי השוק, בשים לב להקשר היחסים כאמור.

11.   מסקנתי היא, אפוא, כי לא הורם הנטל המוטל על התובע להראות הסכמה על דמי שכירות בסך 650$ בחודש. לפיכך דין תביעתו להידחות.

התביעה-שכנגד

12.   לעניין התביעה-שכנגד, נגזר מקביעתי לעיל כי לא היה בסיס לקיזוז כלשהו כפירעון ההלוואה.

13.   בשאלת תנאי ההלוואה, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי לא הוסכם על תוספות לקרן.

14.   מקובלת עליי טענת ב"כ התובע כי בהיעדר הסכמה כאמור, אין מקום לפסוק הפרשי הצמדה וריבית אלא מיום הגשת התביעה.

15.   אמנם ב"כ הנתבע הצביע על ההצמדה הדולרית הגלומה בהלוואה קודמת בין הצדדים. אולם, משהוסכם על הלוואה שקלית, בתקופה של אינפלאציה נמוכה מאוד, ולא הוסכם במפורש על תוספות - אין מקום לקבוע הסכמה-מכללא, או קביעה שיפוטית, בדבר שיערוך שהצדדים לא נתנו עליו את דעתם. אזכיר כי, מבחינה היסטורית, הגישה הוולוריסטית במשפט הישראלי צמחה על רקע אינפלאציה גבוהה, ששררה בימים עברו. בתקופה זו, אין מדובר בתנאים המזמינים פרשנות או התערבות וולוריסטית בהסכם הלוואה בכלל, ובהסכם על רקע יחסים קרובים כאמור בפרט. כשם שלא סברתי כי, בהקשר היחסים הנתון, פער בין דמי השכירות המשולמים למחירי השוק מערער את הגרסה כי הוסכם על דמי שכירות נמוכים - כך איני סובר כי יש יסוד לערער, במסגרת אותה מערכת יחסים, על ההנחה שהוסכם על הלוואה שקלית עומדת.

16.   התוצאה היא שהתביעה-שכנגד מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שעל הנתבע-שכנגד לשלם לתובע-שכנגד 10,000 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה-שכנגד.

סיכום

17.   התביעה נדחית, והתביעה-שכנגד מתקבלת.

18.   הנתבע-שכנגד ישלם לתובע-שכנגד סך 10,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26.12.05 עד היום.

19.   התובע/הנתבע-שכנגד ישלם לנתבע/התובע-שכנגד סך 500 ש"ח בגין הוצאות המשפט, וסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ בגין שכ"ט עו"ד.