פסק-דין בתיק א 59236/06

בשנת 2001 פנו אל הנתבע, פסיכולוג במקצועו ובעיסוקו, בני הזוג גונן ושרית מזלתרים לצורך ייעוץ במשבר בחיי הנישואין שפקד אותם. פגישה משותפת אחת התקיימה בני בני הזוג לבין הנתבע, ופגישה נוספת התקיימה בין גרושתו של התובע לבין הנתבע. פגישות נוספות לא התקיימו.

במהלך הליך גירושין שהתקיים בין בני הזוג לפני יותר מחמש שנים הצטיידה האישה במכתב שכתב הנתבע, הוא נשוא התביעה שלפניי (נספח א לכתב התביעה; להלן: ,,המכתב"). התובע טוען כי המכתב נכתב והוגש לבית הדין הרבני ללא ידיעתו וללא הסכמתו וכי יש בדברים שנכתבו בו כדי לבזות ולהשפיל אותו וכדי לפגוע בפרטיותו.

אין חולק על כך שהמכתב נכתב לבקשת האישה, מבלי לקבל הסכמת התובע לכך. סעיף 7 לחוק הפסיכולוגים, התשל"ז ^-1977, מטיל חובה על העוסק בעיסוק זה לשמור בסוד מידע שהגיע לידיו, אלא ^-אםכן מתקיימים התנאים הקבועים בסייגים הקבועים בסעיפים 7א(1)-(3) לחוק זה. בכתבו את המכתב, לא עשה זאת הנתבע לפי אף אחת מהחלופות האמורות. לפיכך הפר חובה חקוקה, כאמור בסעיף 63(א) לפקודת הנזיקין, וכן הפר את סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות.

הנתבע טוען כי כתב את המכתב בתםלב, לפי בקשת האישה. לא הייתה לו כל כוונה לפגוע בתובע, ומשהתברר לו שנפגע, התנצל מיד. הנתבע טוען להגנת סעיף 18(2)(א) לחוק הגנת הפרטיות. אין לי כל ספק, וזה גם הרושם הברור שעולה מתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, שעליו כמעט לא נחקר - כי המכתב נכתב בתםלב ועל מנת לסייע לאישה. יתרעלכן, ניסוחו של המכתב מידתי וראוי, ולא נאמרו בו דברים קשים או קיצוניים בגנות התובע החורגים מתחום הסביר בנסיבות העניין. עם זאת, קיומו של תםהלב לא די בו על מנת להעמיד הגנה לנתבע לפי סעיף 18(2)(א) לחוק הגנת הפרטיות, ועליו להוכיח כי ,,הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות". חובת הסודיות היא מאושיות המקצוע. הנתבע הוא פסיכולוג, וחזקה עליו שחוק הפסיכולוגים נהיר לו. אשרעלכן יש לקבוע כי הנתבע הפר את חוק הגנת הפרטיות, ולא הציג הגנה מן ההגנות הקבועות בחוק זה.

לאור התוצאה האמורה, מיותר לדון בעילות התביעה האחרות שהתובע טען להן. כפי שציינתי לעיל, הנתבע הפר חובה חקוקה, כאמור בסעיף 3 לפקודת הנזיקין.

התובע אף טוען כי המכתב מוציא עליו לשון הרע, והוא מתייחס בסיכומיו למספר משפטים המופיעים בו והמפורטים בסעיפים 20-24 לכתב התביעה. אף ^-עלפי שהמכתב כתוב בצורה מדודה ומידתית, הרי הצגת התובע כמי שלא הצליח להתבגר לאחר הליך הגירושין, לעומת גרושתו, עד כדי כך שהשתמש בחפציה האישיים, עלולה להשפילו בעיני הבריות. לפיכך יש באמור במכתב, עלפי הקשרם הכללי של הדברים שנאמרו בו, כאמור בסעיפים 20-24 לכתב התביעה, כדי להיחשב כלשון הרע. הנתבע טוען בסיכומיו להגנת סעיף 15.1 לחוק איסור לשון הרע. על תםלבו של הנתבע כבר עמדתי לעיל, והאמור חל גם על הגנת תםהלב הקבועה בסעיף 15 רישה לחוק איסור לשון הרע. יחד עם זאת, דברי הנתבע אינם נכנסים למסגרת ההגנה הקבועה במסגרת סעיף 15.1 לחוק זה, ועלכן אין עומדת לו הגנה זו.

אשר לגובה הפיצוי - אני סבורה כי יש להתחשב בתםלבו של הנתבע ובהתנצלות הכנה שהביע ואשר העלה על הכתב מיד כשנודע לו שהתובע נפגע מהמכתב (מכתבו צורף כנספח ד לכתב התביעה). כמו ^-כן יש להתחשב בעובדה שהמכתב נמסר לאישה על מנת שתציגו לבית הדין הרבני. מדובר בפרסום מצומצם, ואני דוחה את טענת התובע - כפי שהועלתה בסיכומיו - אשר לא הוכחה, כי יש אפשרות שהאישה תפיץ את המכתב ברבים. חלפו יותר מחמש שנים מאז כתיבת המכתב, ודבר לא נעשה. לכן אין ממש בטענה כי אפשר שלמכתב יהיה פרסום נרחב יותר מכפי שהיה לו עד כה. אין לי ספק כי הנתבע, בכתבו את המכתב, לא התכוון לפגוע בתובע וכי עשה את שעשה מתוך רצון כן וכוונה לסייע לאישה, אך לא להזיק לתובע.

לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך 7,000 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. כן ישא הנתבע בהוצאות התובע ושכרטרחת פרקליטו, בסך 3,000 ש"ח, בתוספת מסערךמוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן בלשכתי היום, ל' בסיוון, תשס"ח (3 ביולי 2008).

המזכירות תשגר העתק פסקהדין לבאי ^- כוח הצדדים.