פסק-דין בתיק א 58834/04

מבוא וטענות הצדדים

• 1.       לפניי תובענה שטרית על 6 שיקים שמשך הנתבע לפקודת התובע, בסכום כולל של 430,000 ש"ח.
• 2.       בהחלטתו בהתנגדות לביצוע השיקים מיום 2.9.04 נתן השופט ח' ברנר לנתבע רשות להתגונן רק בטענת 'פרעתי', המתייחסת לסכום של 200,000 ש"ח.
• 3.       הנתבע, עו"ד במקצועו, טוען כי פרע את הסכום האמור במזומן, באמצעות בלדר בשם אלי אוזן ('אוזן'). אלא שבמקום שיקים שלו, שנמסרו לתובע והיו אמורים להיות מוחזרים לנתבע חלף המזומנים - קיבל מן התובע שיקים מזויפים [המדובר ב-2 שיקים ע"ס 100,000 ש"ח כ"א, משוכים על בנק ירושלים, שצילומיהם צורפו כנספח ב' להתנגדות]. כך נותרו השיקים האמיתיים של הנתבע בידי התובע, שהגישם לביצוע חרף פירעונם.
• 4.       טענת התובע היא כי החוב הרלבנטי לשיקים שהוגשו לביצוע לא נפרע.
• 5.       התובע הכחיש בסיכומיו בהתנגדות [סעיפים 7-35] את הטענה בדבר תשלום במזומן, והגדירה - בנסיבות של עו"ד המוסר סכום כזה במזומן באמצעות שליח ללא קבלה - כמגוחכת. לחלופין טען כי היה רשאי לזקוף את הפירעון כנגד שיקים אחרים זולת אלה שהוגשו לביצוע בתובענה זו (שלטענת הנתבע הם מזויפים).
• 6.       בתצהיר עדותו הראשית [בסעיף 21] הצהיר התובע: "ידוע לי כי כעבור כמה ימים, שילם ככל הנראה אביטן לרפי סך של 200,000 ש"ח על חשבון חובו של אביטן לרפי..." (ההדגשה במקור). מדובר, אפוא, בגרסה שונה במקצת. בגרסה זו לא מוכחש מכל וכל ביצועו של תשלום כנטען על ידי הנתבע, ולא נטען שמגוחך להאמין לנתבע כי מסר מזומנים לאוזן ללא קבלה. אולם נטען בתצהיר כי התשלום התייחס לחוב אחר; כשהפעם לא מדובר על חוב אחר לתובע, בגין שיקים אחרים, אלא על חוב אחר לגיסו של התובע, רפי אלמקייס ('רפי').
• 7.       יתכן שניתן לראות בדברים שצוטטו לעיל מעין הודאה, אמנם בשלב זה בשפה רפה, בביצוע תשלום כלשהו בסכום הנטען. רושם זה מתחזק נוכח עדותו של התובע בחקירתו [פרוטוקול מיום 31.10.05, עמ' 11], שם אישר כי ידוע לו ממעורבותו האישית על החזרת השיקים בסך 200,000 ש"ח [נספח ב' להתנגדות] לנתבע: "רפי שלח אותי להחזיר את הצ'קים דרך אוזן". בהמשך החקירה [שם, בעמ' 12] העיד התובע: "בדקתי ורפי קיבל את ה-200 אלף האלה משלומי (הנתבע - ש"פ) כנגד שני הצ'קים של 100 אלף". למעשה, הדברים מקבלים ביטוי מגובש ונחרץ בהמשך העדות: "... ואני אומר כי הוא שילם לרפי 200 אלף ש"ח... אני לא יודע פרטים, יודע 200 אלף ש"ח ולא נכנסתי לזה יותר. הוא שילם את ה-200 לרפי" [שם, עמ' 15-16]. על רקע עדויות אלה של התובע עצמו, לא ברור הניסיון בסיכומיו לבסס גרסה בדבר אי-מסירתו של הסכום הנדון מהנתבע לאוזן, או אי-העברתו של סכום זה על ידי אוזן לתעודתו.
• 8.       אני סבור כי די בדברים אלה כדי לומר שלפנינו הודאת התובע בתשלום הסכום הנדון על ידי הנתבע. אין מדובר בתשלום למאן-דהו, אלא, לגרסת התובע, בתשלום לגיסו של התובע, בנסיבות שבהן התובע משמש סוכן ומתווך פיננסי וטכני בין התובע-הלווה לרפי-המלווה [תצהיר התובע, סעיפים 9-11; פרוטוקול מיום 31.10.05, עמ' 11]. בנסיבות כאלה ניתן, לטעמי, לראות בגרסתו של התובע, שלפיה הכסף אמנם הועבר אבל לא עבורו אלא עבור גיסו רפי, משום 'הודאה והדחה'. לפנינו, אפוא, 'הודאה והדחה' כפולה: הנתבע מודה בחוב המקורי, אך טוען שפרעו (כדי הסכום הנדון בתובענה זו). בכך עבר אליו הנטל להוכיח את הפירעון. אולם התובע מודה בביצוע פירעון על ידי הנתבע, כמשתמע מדבריו, אך טוען שהפירעון התייחס לחוב אחר. נראה, אפוא, שבכך עבר הנטל לתובע להוכיח שאכן ההעברה של המזומנים בסך 200,000 ש"ח, שאינה שנויה במחלוקת, לא הייתה לפירעון חובו של הנתבע לתובע, כגרסת הנתבע.
• 9.       למען הסר ספק אבהיר כי מקובלות עליי טענות התובע בסיכומיו שלפיהם אין לראות בסיכומיו בהתנגדות משום הודאה בקבלת סך 200,000 ש"ח מן הנתבע, וניתוחי ומסקנתי לעיל אינם נשענים על הנחה כאמור.

הראיות - סקירה והערכה

• 10.   מלבד תצהירו של הנתבע בהתנגדות, ותצהירו של התובע שנזכר לעיל - הוגשו תצהירים מאת אחי הנתבע, משה אביטן ('משה'), ומאת רעיית הנתבע, עו"ד יהודית אביטן ('גב' אביטן'). מן התצהירים עולה שהיו מעורבים בפרשת הפירעון הנטען על ידי הנתבע, משום שהם מעידים בלשון 'אנחנו' על משלוח המזומנים בסך 200,000 ש"ח לתובע באמצעות אוזן, כנגד שיקים בסך תואם מתוך השיקים מושא התובענה (המשוכים על בנק לאומי), ועל קבלתם המפתיעה של שיקים אחרים בסך 200,000 ש"ח (המשוכים על בנק ירושלים), שלמראם הגיב הנתבע כי הם מזויפים.
• 11.   גב' אביטן ביארה בחקירתה [פרוטוקול מיום 31.10.05, עמ' 3] כי הייתה ליד הנתבע במעמד שיחה טלפונית שקיים עם אוזן, וכך שמעה באופן בלתי אמצעי פרטים אשר השתלבו במה ששמעה מהנתבע ומגיסה משה. על אלה מבוססת עדותה. נוכח העמימות מושא המחלוקת בשאלת זיקתם של התובע וגיסו רפי לתקבול שהועבר מהנתבע לאוזן, אני מתקשה לראות בעדותה זו תרומה ממשית לבירור המחלוקת, חרף התרשמותי החיובית ממהימנותה.
• 12.   משה הוסיף ופירט בחקירתו [שם, עמ' 4] כי בפגישה שהתקיימה בבית קפה בבאר-שבע, לצורך דיון בדבר חובותיו הנטענים של הנתבע לתובע ולאחרים, פגישה שהוזכרה בתצהירי הצדדים - סוכם כי הנתבע יעביר לאוזן סך 500,000 ש"ח, שמתוכם יעביר אוזן סך 200,000 לתובע, והשאר לנושים אחרים. משה ציין כי לא ראה את מסירת הכסף מאוזן לתובע, אבל שמע על כך מאוזן. בעדותו האמורה התבסס על הסיכום המקדים שהיה עד לו בין הנתבע לתובע בפגישה הנזכרת, שבו השתלבו דברי אוזן. עוד ציין משה כי אוזן אמר לו שאינו רוצה להיות מעורב במשפט, משום שהוא חושש מפניו של התובע. עולה, אפוא, כי האסמכתא הקבילה העיקרית של משה למסקנתו היא הסיכום המוקדם. דא עקא, שפירוט מופלג זה של הסיכום המוקדם, כפי שתואר על ידי משה, לא נזכר על ידי 2 עדי ההגנה הנוספים שנכחו בפגישה לגרסתם - גב' אביטן והנתבע עצמו. אני מתקשה, אפוא, להשתית ממצא על עדותו היחידה של משה בעניין זה.
• 13.   הנתבע מסר בחקירתו כי גם הוא לא ראה את אוזן נותן את הכסף לתובע. אולם הנתבע נזכר שפגש את התובע אצל אדם בשם זינו לאחר מסירת הכסף לאוזן, והתובע לא העלה טענה כי לא קיבל את הכסף בהתאם לסיכום שנעשה בפגישה בבית הקפה [שם, עמ' 7]. התובע גם לא השיג על הקביעה הברורה שלפיה הנתבע נותר חייב לו 230,000 ש"ח; קרי: החוב המקורי פחות 200,000 ש"ח [שם, עמ' 8]. פרטים נוספים אלה לא נזכרו בתצהיר, אולם הנתבע העיד עליהם כשהוא נסער והחלטי, והתרשמתי ממהימנותה של עדותו; אף שהשתתפותו של התובע בפגישה אצל זינו הוכחשה על ידי התובע [שם, עמ' 14]. הנתבע מסר, בהתאמה לעדות משה, שאוזן לא הובא להעיד מחמת פחדו מן התובע. הנתבע הוסיף [שם, בעמ' 9]: "שילמתי הרבה מיליונים. אם היה מגיע לו עוד 200,000 ש"ח הייתי נותן ואני נשבע בחיי ילדיי".
• 14.   הנתבע העיד גם על מעשי אלימות שנעשו כלפיו. בחקירתו בהתנגדות [פרוטוקול מיום 5.7.04, עמ' 5] העיד: "כל פעם שהגשתי תלונה, זרקו לי רימון הביתה, שרפו לי את המשרד. פחדתי מן האנשים האלה". בחקירתו בהליך העיקרי [פרוטוקול מיום 31.10.05, עמ' 8] העיד: "יומיים אחרי הדיון בקרית גת (מושא המוצגים ת/1-ת/4, שהצדדים לו היו הנתבע ומשרד עוה"ד שלו והתובע - ש"פ) שרפו לי את האוטו משום מה".
• 15.   התובע חזר בחקירתו על גרסתו כי לא קיבל מאומה מאוזן, אף שהתובע אישר כי סוכם בפגישה בבית הקפה שהנתבע יפרע כספים לתובע, מלבד לרפי ולאוזן עצמו, באמצעות אוזן [שם, עמ' 9 ו-11]. לדבריו, הכסף הועבר לרפי, ורפי שלח בחזרה את השיקים כנגדו, הכול באמצעות אוזן.
• 16.   בתשובה לשאלה בדבר אי-הבאתו של רפי להעיד, השיב התובע "כי לא צריך אותו" [שם, בעמ' 9]. בהמשך החקירה העיד התובע כי "רפי לא בא להעיד כי הוא פוחד מהנתבע". אומר כבר עתה כי שתי תשובות אלו אינן מתיישבות זו עם זו, ושתיהן אינן מתיישבות עם השכל הישר. אם לגבי אוזן ניתן לומר כי כל צד היה מצופה לנסות להביאו לעדות, בשאלה למי היו מיועדים ה-200,000 ש"ח - הרי שלגבי רפי ברור שהתובע הוא שהיה מצופה להביאו לעדות, כדי לתמוך בגרסתו של התובע שלפיה הסכום האמור הועבר על ידי אוזן לרפי דווקא, כפירעון לחוב של הנתבע לרפי, ונוכח הקרבה העסקית והמשפחתית בין התובע לרפי. לא מצאתי ממש, אפוא, בטענת התובע בסיכומיו כאילו היה על הנתבע להביא לעדות את רפי. 
• 17.   גם הטענה שרפי, מלווה חוץ-בנקאי גדול לפי עדותו של התובע [שם, עמ' 14], פחד מן הנתבע, עו"ד המסובך בחובות - נראית מוזרה למדי, ולשמעה פרצו גיחוכים ספונטאניים באולם [שם, עמ' 12]. נאמר כי "עשיר, ברשים ימשול; ועבד לוה, לאיש מלוה" [ משלי כב, ז], וכי "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" [ בבלי שבועות מ, ב]. על פחדו של המלווה מלווהו - לא שמענו.
• 18.   התובע אישר [שם, עמ' 13] כי סוכם בפגישה בבית הקפה שהחוב לרפי ייפרע באמצעות נכסי נדל"ן, בניין ופנטהאוז, ולבסוף ניתן בפועל רק הפנטהאוז, ו"רפי הוסיף כסף". בכך יש משום אישוש מצד התובע לעדותו של הנתבע [שם, עמ' 5] שלפיה לא נתן לרפי שיקים ולא מזומנים, אלא נכסים. דבר זה אינו מתיישב עם גרסת התובע שלפיה התשלום הנדון בוצע דווקא כלפי רפי, "העד הנעדר", וכי דווקא התובע, מכל הנושים השותפים לסיכום, לא זכה לקבל את כספו מידי הנתבע, באמצעות אוזן - הוא "העד הנעדר" הנוסף.
• 19.   אמנם התובע העיד [שם] כי לא היה אמור כלל לקבל כסף מן הנתבע באותו שלב, משום שטרם הגיע זמן פירעונם של השיקים שבהם אחז. אולם הדבר אינו מתיישב עם עצם השתתפותו של התובע באותה פגישה תכליתית, וגם לא עם דברי התובע [שם, עמ' 11] "אוזן לא נתן לי כלום. סוכם שיעבור דרך אוזן אבל לא קיבלתי כלום", שם לא אמר התובע כי כלל לא היה אמור לקבל כלום.