פסק-דין בתיק א 58785/03

זוהי תובענה שעניינה בחוב בסך של 2,699 ש"ח + מע"מ שנותר חב עסק בשם "מיי קופי שופ" לתובעת.

התובעת הינה חברה העוסקת בייבוא, שיווק ומכירה של משקאות חריפים.

מיי קופי שופ היה בית קפה שהתנהל בשנת 2001 ברחוב אלנבי בת"א (להלן: "בית הקפה") ושהנתבעים 1 ו-2 היו הבעלים והמנהלים שלו.

הנתבעים היו מזמינים מעת לעת מהתובעת מוצרים והיו משלמים תמורתם.

ביום 05.10.01 הוזמנו מהתובעת מוצרים בסך כולל של 2,699 ש"ח + מע"מ ובסה"כ 3,199 ש"ח, (להלן: "ההזמנה") המוכרים סיפקו לנתבעים מספר הזמנות לשביעות רצונם ולמרות דרישות התובעת לשלם את תמורתם, נמנעו הנתבעים מביצוע התשלום ולפיכך הוגשה תביעת התובעת.

הנתבע 1 שהינו אחיו של הנתבע 2 לא הגיש בקשת רשות להתגונן ו/או התגונן, ולפיכך ניתן כנגדו פסק דין ביום 23.03.04 על מלוא סכום התביעה.

הנתבע 2 הגיש בר"ל ובטענה האחת והיחידה, כי ביום ביצוע ההזמנה של הסחורה (05.10.01) כבר לא היה הבעלים של בית הקפה, שכן חמישה ימים קודם לכן (30.09.01) פרש מהעסק ולכן כל החובות מיום 01.10.01 לא חלים עליו.

על פי הסכמת הצדדים ניתנה רשות להתגונן לנתבע 2.

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית של העד עידן בבלי.

הנתבע 2 הגיש ביום 07.11.04 תצהיר עדות ראשית.

הנתבע 2 גם הוא התייצב לישיבת קד"מ שהייתה קבועה ביום 09.11.04 וענה לשאלותיי ובין היתר אמר, כי בידו מסמכים נוספים המצויים אצל רו"ח שלו ובכלל זה גם ההסכם, וכי הוא ינסה להביאם (עמוד 3 שורה 3-1 לפרוטוקול הדיון מיום 09.11.04).  בסופה של הישיבה החלטתי, כי בין היתר, מאחר וגם הנתבע, אין בידיו את כל המסמכים הרלבנטיים כדי לתמוך "בגרסתו" אני נאלץ  לדחות את הדיון ליום 16.06.05.

בישיבה מיום 16.06.05 בשעה 10:00 לא התייצב הנתבע 2, לדיון ולמרות שהמתנתי לו עד השעה 10:45, הודיעני ב"כ הנתבע 2, כי בבירור טלפוני שעשה עימו הוא תקוע בפקק, ובנסיבות אלו ביקש למשוך  את תצהירו של הנתבע 2 (ראה עמוד 6 שורות 14-18 לפרוטוקול הדיון מיום 16.06.05).

בנסיבות אלו, ויתר הנתבע על הבאת עדים מטעמו, כאשר מנגד, מטעם התובעת העיד מר עידן בבלי שהינו איש מכירות אצל התובעת והוא זה שביצע בפועל את ההזמנה ואת העסקה.

העד עידן בבלי התגלה כעד אמין ומהימן ומעדותו עלה, כי הוא במישרין שוחח עם הנתבע 2 שהזמין אצלו את ההזמנה וגם שוחח במישרין עם הנתבעים, לאחר ביצוע ההזמנה בקשר לתשלום בגינה שלא שולם כאמור.

עדותו של העד הייתה אומנם עדות יחידה, אך היא הייתה עדות אמינה שלא נסתרה ואף נתמכה בתעודת המשלוח שנשלחה והחשבונית שהוצאה (נספחים א'1 ו-א'2 לתצהיר) ובמסמכי מע"מ (נספח ב' וג'1) ובחשבוניות שהציג הנתבע (נספח ג'2).

              "אין מניעה להסתפק בעדות יחידה של בעל דין, שאינה נסמכת על כל ראיה נוספת לצורך הכרעה במשפט האזרחי, דא עקא, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, יש לנהוג בזהירות יתרה בטרם הסתמכות עליה. דרישת ההנמקה המפורטת בסעיף 54 הנ"ל מצביעה על ההכרח שעדות יחידה כזו תיבדק בקפידה יתרה ורק לאחר הערכת משקלה ולאחר שבית המשפט יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות שכזו, ניתן להסתמך עליה" (יעקב קדמי בספרו הנזכר לעיל, הפן האזרחי, עמוד 1241).

"ביהמ"ש בהנמקתו מחויב להצביע על "טעם אמיתי" הנעוץ בהיגיון הדברים, לקבלתה של העדות על אף שעפ"י ניסיון החיים, עדות שכזו מעוררת חשד" (ע"א 224/78 פד"י ל"ג 93, (2)).

"כפי שהובהר לא אחת, אין מדובר בהנמקה סתמית, אלא מתחייבת בדיקה יסודית ושכנוע עצמי של השופט, כי בנסיבות העניין בהתחשב בטיבו של העד, בטיבה של העדות ובהירותה, והגיונה, העדות היא כה מוצקה וכה חד משמעית עד כדי הפגת כל חשש, הנובע מעדות יחידה". (תק' מ"ש (חיפה) 35210/00 פלונית נ. אלמונית, 306 עמוד 310)

די היה באמור, כדי לחייב את הנתבע 2 בחוב, אלא שלמעלה מן הצורך יש להאיר ולהעיר, כי את היה צורך בסיוע ובתמיכה לעדות זו, ניתן למצוא אותה בראיות הנתבע.