פסק-דין בתיק א 58234/98

1.      אורבן א.א.ר בע"מ (להלן: " התובעת"), חברה העוסקת בהקמת מבני תעשיה באזור התעשייה קיסריה ובהשכרתם, שהייתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו בעלת הזכות הבלעדית להשכיר מבנה תעשייה הנמצא ברחוב  התבור 2 בפארק התעשייה הצפוני בקיסריה  (להלן: " המבנה"), הגישה תביעה כספית נגד נכסי דוידוב ובנימין בע"מ, א.ד.ם.ב.י ייזום ניהול ושיווק פרויקטים לבנייה בע"מ, ב.א. כץ חברה לבניין פיתוח נכסים (1992) בע"מ (כולן ביחד יקראו להלן: " קבוצת בית וגן" ו/או " הנתבעות") ונגד אנוש אבטחה ואחזקה בע"מ (להלן: " אנוש").

לטענת התובעת, ביום 2.6.96 השכירה בשכירות בלתי מוגנת את המבנה לחברת מטבחי קרוסבי (ישראל) בע"מ (להלן: " קרוסבי") ל - 60 חודש. קרוסבי הפרה את החוזה, ובעקבות הפרות קרוסבי, הודיעה התובעת לקרוסבי על ביטול ההסכם ודרשה ממנה לפנות את המבנה ולמסור לה את החזקה בו כשהוא פנוי מכל חפץ ואדם.

לאחר משלוח ההודעה על ביטול חוזה השכירות עם קרוסבי. נודע לתובעת, כי קרוסבי הפסיקה פעילותה קודם לכן והשאירה במבנה ציוד ומלאי וכי קבוצת בית וגן תפסה חזקה במבנה ואף שכרה שירותי חברת שמירה מאנוש. לטענת התובעת, קבוצת בית וגן ואנוש מנעו מהתובעת גישה חופשית למבנה ועשיית שימוש בו, לרבות השכרתו ואף גרמו לנזקים למושכר.

קבוצת בית וגן הגישה הודעת צד ג' נגד אנוש ובה עתרה לקבלת  סעד של שיפוי ו/או השתתפות ו/או פיצוי בגין כל סכום שיפסק נגדה.

לאחר שמיעה חלקית של העדויות, ולאחר שבית המשפט חיווה דעתו לגבי סיכויי ההצלחה בתביעה ובהודעת צד ג' נגד אנוש, הודיעו הצדדים על הסכמה, לפיה, הן התביעה נגד אנוש והן הודעת צד ג' נגד אנוש תמחקנה, תוך חיוב בהוצאות, שלא יגבו אלא אם כן, התובעת ו/או קבוצת בית וגן יחדשו את התביעות נגד אנוש. אם כן, נותר לבית המשפט לדון בתביעת התובעת נגד קבוצת בית וגן (הנתבעות).

האם תפסו הנתבעות חזקה שלא כדין במבנה התובעת, תוך הסגת גבול ועשיית עושר ולא במשפט?

2.      אין מחלוקת בין הצדדים כי:

א.   קרוסבי עזבה את המבנה בסוף מרץ 1997 והשאירה בו סחורה.

ב.    ביום 31.3.97 הוטל על ידי בית משפט השלום בחדרה, לבקשת הנתבעות, צו עיקול ברישום על סחורה של קרוסבי שנמצאה במבנה התובעת.

ג.     ביום 1.4.97 הציבו הנתבעות שמירה על מבנה התובעת באמצעות העסקת חברת אנוש.

לטענת התובעת, הנתבעות, באמצעות שלוחתן אנוש ועובדיה, תפסו חזקה שלא כדין במבנה ועשו "עושר ולא במשפט" על חשבון התובעת.

הנתבעות מצידן כופרות בטענת התובעת, כי תפסו חזקה במבנה, וטוענות, שסך הכול הציבו שומרים לשמור על הסחורה שבמבנה לאחר שבית המשפט הטיל צו עיקול ברישום על אותה סחורה. לגרסת הנתבעות, לו היו נציגי התובעת מבקשים להיכנס למבנה, היה  הדבר מתאפשר להם, אך הם לא ניסו אפילו לעשות זאת.

3.      מעדות ע.ת  2 רפי אליזוב (להלן: " אליזוב") למדנו,  שהשומרים מטעם אנוש מנעו ממנו ומנציגי התובעת כניסה חופשית למבנה, ורק פעם אחת הצליח להערים על השומר ונכנס למבנה.

חיזוק לעדותו של אליזוב באשר למניעת כניסה חופשית של התובעת למבנה, מצוי בעדותו של ע.ה. 2 רחאל גזאל (להלן: " גזאל"). מפיו של גזאל למדנו, כי השומרים לא איפשרו כניסה חופשית למבנה לאף מבקר, וכי כל פעם שהיה בא מבקר, היה צריך לקבל אישור של אחד מהמנהלים בקבוצת בית וגן, לרוב ממנהל בשם אמנון יחזקאל.

עוד למדנו מעדותו של גזאל, כי השומרים נכנסו למבנה והשתמשו בו. הם ישבו במבנה, ישנו במבנה, לשומר היו מפתחות של המבנה והוא נעל אותו בלילה. לדבריו, השומרים לא השתמשו בשירותים שבמבנה אך ורק בשל כך שהמבנה לא היה מחובר למים באותה עת.

כיוון, שהשומרים מטעם אנוש פעלו כשלוחים של הנתבעות הרי שיש לייחס לנתבעות את פעולותיהם.

המסקנה שהסקתי מהעדויות הנ"ל הינה, כי הנתבעות הסיגו גבול התובעת עת השתמשו במבנה ומנעו מהתובעת שימוש בו וגישה חופשית אליו.

האם בנסיבות מקרה זה חבות הנתבעות בתשלום דמי שימוש ראויים, ואם כן בגין איזו תקופה?  

4.      אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעות הציבו שמירה במבנה החל מיום 1.4.97 ופינו את המבנה ביום 10.12.97.

התובעת טוענת לזכותה לדמי שימוש ראויים בגין מלוא התקופה מאז תפסו הנתבעות חזקה במבנה, שכן החל מאותה תקופה, מחד, נמנע מהתובעת להשכיר את הנכס, ומאידך, הנתבעות התעשרו על חשבון הנתבעת, שלא כדין, שכן עשו שימוש בנכס לאחסון הסחורה המעוקלת, במקום להעבירה למקום אחר ולשלם דמי שימוש עבור האחסון.