פסק-דין בתיק א 57846/06

מבוא וטענות הצדדים

1.        לפניי תובענה שטרית בסך 10,785 ש"ח (נכון ליום 18.10.06), על 6 שיקים שמסרה הנתבעת לאחד אבי לוין ('לוין'), אשר סוחרו לתובעת.

2.        הנתבעת טוענת כי השיקים נמסרו ללוין במסגרת הלוואות חוץ-בנקאיות שנתן לה, שלא קוימו בהן הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות ('חוק ההלואות'), בין לעניין חובות הכתב והגילוי ובין לעניין שיעור הריבית. עוד טוענת הנתבעת כי פרעה לתובע סכומים יתר על חובה הנכון, לאחר ניכוי הפרשי הריבית הבלתי-חוקית.

3.        התובעת טוענת כי הנתבעת לא פרעה ללוין אפילו את קרן ההלוואות, ואין-צריך-לומר שלא שילמה לו בפועל ריביות מופרזות ובלתי-חוקיות כלשהן. התובעת מוסיפה וטוענת כי לוין לא עשק את הנתבעת, אלא להיפך: היא זו שפגעה בו באי-פירעון ההלוואה שנתן לה.

4.        הצדדים הסכימו למתן פסק דין על יסוד החומר שהוגש לתיק בית המשפט, ללא חקירות עדים.

5.        עקב שינוי בסידור העבודה של בית המשפט, נוצר אצלי עומס עבודה חריג שגרר עיכוב בכתיבת פסק הדין. התנצלותי המערכתית לפני הצדדים.

דיון והכרעה

6.        מאלף להיווכח כי התובעת אינה מתיימרת לטעון ל'אחיזה-כשורה' בשיקים, חרף היותה, לכאורה, 'צד רחוק' להם. כל קו-הטיעון שלה מבוסס על מסכת היחסים שבין הנתבעת למקבל השיקים (לוין), ללא כל התייחסות לזיקתה של התובעת אליו. מכאן הודאה-שבשתיקה בטענת הנתבעת בדבר קשרים בין לוין לתובעת, לרבות ידיעה מצד התובעת על טיב עסקת-היסוד, במידה השוללת מן התובעת 'תום-לב' הנחוץ למעמד של 'אחיזה-כשורה'.

7.        הנטל להוכיח אחיזה-כשורה, בהקשר שבו נפגמה הזכות השטרית של 'הצד הקרוב' ולצורך התגברות על הפגם, רובץ על התובעת. התובעת לא הגישה כל תצהיר עדות ראשית מטעמה, מלבד תצהירו של לוין; ולמעשה לא טענה ולא טרחה לנסות ולהביא ראיות לתום-לב ולאחיזה-כשורה.

8.        לפי סעיף 11 בחוק ההלוואות, זכויותיה של התובעת כפופות לזכויותיו של המלווה; אלא אם הוכיחה תום לב ותמורה כשל אוחז-כשורה - מה שלא נעשה, כאמור, בענייננו.

9.        לאור האמור, דין התובענה להיחתך לפי ההכרעה בשאלת הפגם שנפל, לטענת הנתבעת, בזכות השטרית שלוין קיבל מן הנתבעת ומסר לתובעת.

10.    התובעת, והמצהיר מטעמה לוין, לא טענו לקיומו של חוזה הלוואה בכתב; ואין-צריך-לומר שלא הציגו כזה. הם גם לא טענו, ואין-צריך-לומר שלא הוכיחו, מה היה שיעורה של הריבית, וכי שיעור זה היה חוקי, ו/או כי היה ידוע לנתבעת. הם גם לא טענו לקיומה של הנהלת חשבונות מסודרת כלשהי, או אף תרשומות פנימיות, בדבר מתן ההלוואות לנתבעת או בדבר קבלת סכומים ממנה, ולא צירפו כל מסמך כאמור. לפיכך אני קובע כי לא קוימו בענייננו הוראותיו של חוק ההלוואות, ואף לא נורמות בסיסיות של התנהלות תקינה בענייני כספים.

11.    לפיכך, ובשים לב לאינטרס הציבורי במאבק בנגע ההלוואות החוץ-בנקאיות שאינן מקיימות את הוראות החוק, אשר מועדות להיות נגועות בעושק ולעתים אף בכפייה; ועל יסוד הסמכות המוקנית לי בסעיף 9 בחוק ההלוואות - אני מורה על ביטולו של חוזה ההלוואה.

12.    לכאורה, היה מקום להסתפק בהפחתת הריבית לשיעורים המרביים המותרים לפי החוק. אולם, לו כך נעשה, הייתה התובעת ומלווים חטאים שכמותה יוצאים נשכרים, והיה קיים להם תמריץ להמשיך ולחטוא, לפי "שיטת-מצליח": אם לא ייתפסו - יקצרו את פרי עוולתם; אם ייתפסו - עדיין יזכו בתשואה נאה על השקעתם הפיננסית, בדמותם של הפרשי ריבית חוקית מירבית על הקרן. לפיכך, ונוכח מקומם של שיקולי צדק ושיקולי מדיניות משפטית בהקשרים של השבה ובכלל, ראיתי להורות כאמור על ביטולו של החוזה הבלתי-חוקי מכל-וכל, ולא רק להתערב בשיעורי הריבית החורגים.יידעו-נא המלווים כי באי-קיום הוראותיו של חוק ההלוואות - הם מסתכנים לא רק בהקטנת הרווח מן העסקה, אלא אף בחסרון כיס עקב ביטולו המלא של החוזה הבלתי-חוקי.

13.    כפועל-יוצא מביטול החוזה, וכדי שהלווה לא יתעשר מעצם קיומו של חוזה בלתי חוקי שהוא היה צד לו - על כל צד להשיב לצד האחר את מה שקיבל לפי החוזה. כלומר, ככל שהוכח כי הנתבעת לא פרעה את ההלוואה, בערכי הקרן בתוספת הפרשי הצמדה (ללא ריבית, מן השיקולים שפורטו לעיל בפסקה ‏12) - עליה להשיב את יתרת ההלוואה שלא נפרעה. בענייננו לא הוגשה תביעה-שכנגד להשבת סכומים שהנתבעת שילמה לתובעת ביתר; ולפיכך השבה פוטנציאלית כזו אינה רלבנטית בענייננו.

14.    כפי שפורט בתצהיר הנתבעת, ונתמך בתיעוד שצורף לו; ולאחר שלא נעשה ניסיון ממשי על ידי התובעת לסתור זאת, לא בתצהיר משלים ולא בסיכומי תשובה, חרף החלטות מפורשות שאפשרו את הגשתם - הנתבעת פרעה ללוין, אחרי יום 28.4.04, סכומים שלא פחתו מן הסכום שהוצהר על ידי לוין כיתרת חובה כלפיו נכון לאותו מועד [ראו נספחים ב' ו-ד' לתצהיר הנתבעת].

15.    התובעת לא הראתה כי לוין הוסיף והלווה לנתבעת סכומים נוספים, לאחר יום 28.4.04, ששבו והגדילו את יתרת חובה כלפיו.

16.    לפיכך אני קובע כי הנתבעת השיבה ללוין את הכספים שלוותה ממנו. כפועל-יוצא מכך, לא נותר חוב בגין השיקים שמסרה לו לפירעונן של ההלוואות. התוצאה, הן מבחינתו והן מבחינת התובעת, היא כי אינם זכאים להיפרע סכום כלשהו מן הנתבעת בגין השיקים הנדונים.

17.    לאור המקובץ, אין צורך לדון בטענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה למעשה את עילתה השטרית, משום שלא הציגה בבית המשפט את השיקים המקוריים שבהם היא אוחזת לטענתה. חרף זאת אעיר כי התובעת יכולה הייתה להדוף בנקל טענה זו, לו טענה במסגרת סיכומי תשובה כי השיקים המקוריים לא הוצגו עקב היסח-דעת דיוני-ראייתי גריידא, ולו ביקשה להציגם בדיעבד. אולם התובעת נמנעה מלהגיב על טענה זו במסגרת סיכומי-תשובה, שאותם בחרה שלא להגיש. בנסיבות אלו - גם דינה של טענה זו להתקבל.