פסק-דין בתיק א 54118/05

מבוא וטענות הצדדים

1.       לפניי תביעתו של מנפיק כרטיסי חיוב, התובעת, לחייב את הספק, הנתבעת, בגין 'עסקה במסמך חסר', שבוטלה על ידי מחזיק הכרטיס אשר התכחש לעסקה (המונחים הם כהגדרתם בחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986) (להלן: 'החוק').

2.       התובעת טוענת שהנתבעת התרשלה בכך שביצעה עסקה בסכום לא-קטן של 7,400 ש"ח (נכון ליום 8.8.02) במסמך חסר. ההתרשלות מוחמרת נוכח ההזדמנות להשלים את החסר, או לדרוש אמצעים מזהים להגברתה של בטיחות העסקה, בשים לב לכך שהמוצר נמסר בפועל רק למחרת ההזמנה הטלפונית.

3.       הנתבעת מסתמכת על אישור העסקה בידי מוקדנית של התובעת. האישור ניתן לאחר שמנהל הנתבעת מסר למוקדנית את פרטיהם של הכרטיס והלקוח, והיא לא התריעה על אי-התאמה בין פרטים אלה.

4.       התובעת טוענת כי אישור העסקה מיועד לוודא את קיומו של כיסוי כספי לעסקה, ולא את זיהויו של הלקוח עם בעל-הכרטיס. תפקיד זה מוטל על הספק, שהוא גם המונע היעיל של שימוש-לרעה בכרטיס על ידי מי שאינו בעליו.

5.       עוד טוענת התובעת בענייננו כי הכרטיס הנדון היה של מנפיק אחר, אשר פרטיהם של לקוחותיו אינם מצויים בידיה. לפיכך לא יכולה הייתה לאמת או לשלול את ההתאמה בין פרטי הלקוח לפרטי הכרטיס.

6.       הנתבעת טוענת כי התובעת לא העמידה את הנתבעת על גבולותיו ומגבלותיו של האישור הטלפוני. משקיבלה המוקדנית את פרטיו של הלקוח יחד עם פרטי הכרטיס, אשר על-פניהם אפשרו-לכאורה וידוא של התאמתם זה לזה, ולא התריעה כי אין בידיה נתונים על הבעלים של הכרטיס הנדון של המנפיק האחר - יצרה לפני מנהל הנתבעת מצג שלפיו הפרטים מתאימים, והוא יכול לבצע את העסקה ללא חשש. הנתבעת הסתמכה על מצג זה, ושינתה את מצבה לרעה בכך שמסרה את המוצר לשליח המזמין. לפיכך התובעת היא זו שהתרשלה, ועליה לשאת בנזק שנגרם על ידי השימוש-לרעה בכרטיס.

דיון והכרעה

7.       בהחלטתי מיום 19.10.05 בבקשת הנתבעת למתן רשות להתגונן כתבתי כלהלן:

"6.          ברע"א 8501/04 ישדר המרהט חיפה בע"מ נ' כ.א.ל. אישר בית המשפט העליון את הקצאת הסיכון החוזית בין מנפיקים לספקים, שלפיה המנפיקים מגלגלים על הספקים את הסיכון שהחוק מטיל על המנפיקים, מתוך גישה צרכנית, במקרים של התכחשות לקוח לעסקת אשראי במסמך חסר. בית המשפט קבע שם כי בין המנפיק והספק - הספק הוא המצוי בעמדה טובה יותר לזהות את הלקוח ולוודא את מחויבותו לעסקה ולתשלום, ולפיכך הקצאת הסיכון כאמור הנה סבירה.

          7.            יחד עם זאת, נקבע בפסק הדין כי אין לשלול 'מקרים שבהם תוטל אחריות על המנפיק כלפי הספק אם תוכח התרשלות קונקרטית של המנפיק, והדבר תלוי נסיבות'.

8.                        בענייננו העלתה המבקשת הגנה, שלא נסתרה, שלפיה נקל היה למשיבה לעמוד, במהלך בירור הלימותו של כרטיס החיוב, על השימוש-לרעה שכנראה עמד ביסוד העסקה; ובאי-עמידתה על כך היה משום התרשלות קונקרטית המצדיקה הטלת העלות של כשלון העסקה על המשיבה.

9.                        ודוק: הבדיקה 'בזמן אמתי' שעורך המנפיק בטרם יאשר לספק את העסקה אינה בדיקה של עסקת היסוד, אלא בדיקה של הלימות הכרטיס והאשראי הצמוד לו. לפיכך, ככלל, אין בדיקה זו מגלגלת על המנפיק את הסיכון של ביטול החיוב בגלל התכחשות הלקוח לעסקת היסוד. פרשנות אחרת אינה מתיישבת עם הוראות החוק [סעיפים 6א ו-10].

10.                    אולם, אי-התאמה פנימי בפרטי הלקוח והכרטיס הנמסרים למנפיק לצורך הבדיקה ניתן, לכאורה, לגילוי בנקל בבדיקה כאמור. לפיכך מחדל בגילויו מהווה, לכאורה, התרשלות של המנפיק המצדיקה כי הוא אשר יישא בסיכון האמור, ולא הספק - שהפרטים האמתיים של הלקוח וכרטיסו אינם לפניו במהלך עסקה טלפונית.

11.                    לא מן הנמנע כי גם הספק יישא באשם תורם, אם לא נקט באמצעים סבירים לבדיקה עצמית של אמתות הפרטים הנמסרים לו טלפונית. בענייננו, לדוגמא, ממילא סופק המוצר לידיו של נציג המזמין, ואולי היה על המבקשת לדרוש כי הנציג יהיה מצויד בצילום של כרטיס החיוב של שולחו, או של תעודת הזהות שלו, או שניהם - על מנת לשדרג את העסקה מ'עסקה במסמך חסר', שסיכון רב יותר בצדה, לעסקה רגילה ובטוחה הרבה יותר."

8.       מאז החלטה זו התנהל ההליך העיקרי, והובררו עניינים נוספים - כלהלן.

9.       מנהל הנתבעת עשה עליי רושם מהימן ואמין, ונכון אני לקבוע ממצאים עובדתיים לפי עדותו על אף היותה בגדר עדות יחידה של בעל דין. אמנם התובעת הציגה תדפיס שלפיו לא בוצעה שיחה טלפונית עם מוקדנית ('מענה אנושי'), להבדיל מאישור אלקטרוני באמצעות מערכת 'כספיט' ואישור טלפוני באמצעות 'מענה קולי'. אולם לא הוכחו התנאים הנדרשים למתן מעמד ראייתי של 'רשומה מוסדית' לתדפיס האמור. עד התובעת הודה ששיחה כמתואר בידי מנהל הנתבעת, והצלבת נתוני הלקוח (אם הוא לקוח של התובעת) והכרטיס במסגרתה, היא אפשרית [פרוטוקול, עמ' 4, 6, 7]. אני מאמין, אפוא, למנהל הנתבעת שאמנם השיחה בוצעה לפי תיאורו. לפיכך אני קובע שמנהל הנתבעת שוחח עם מוקדנית התובעת, מסר לה את פרטי הלקוח ואת פרטי הכרטיס, והיא נתנה לו אישור בלתי מסויג לביצוע העסקה, שאף קיבל מספר סידורי.

10.   התובעת לא הוכיחה כי נקטה אמצעי כלשהו כדי להעמיד את הספקים בכלל, ואת הנתבעת בפרט, על מהותו וגבולותיו של האישור הניתן על ידיה לעסקות בכלל, ושל האישור הניתן על ידי מוקדנית בשיחה אישית לאחר קבלת פרטיהם של הלקוח והכרטיס בפרט. התובעת לא הוכיחה כי הספקים או הנתבעת הועמדו, בהקשר זה, על ההבדל בין לקוחות של התובעת לבין לקוחות של מנפיקים אחרים, שמן הסתם הם רובם של הלקוחות [עד התובעת, פרוטוקול, עמ' 5-6. ראו גם עדות עד הנתבעת, שם בעמ' 10].

11.   לא נסתרה גרסת התובעת שלפיה לא היה בידיה לאמת את פרטי בעל הכרטיס שמנהל הנתבעת מסר למוקדנית, משום שהיה מדובר בלקוח של מנפיק אחר. אולם התובעת התרשלה בכך שנמנעה, היא או המוקדנית מטעמה, מלהעמיד את הנתבעת על מגבלות האישור הטלפוני. על ידי כך חשפה התובעת את הנתבעת לתוצאותיה הצפויות של הסתמכות צפויה על האישור. בכך אני מוצא משום 'התרשלות קונקרטית', במובן האמור בעניין ישדר לעיל, המצדיקה את העברת הסיכון לתובעת.

12.   לא היה זה בלתי סביר מצד הנתבעת להניח שהאישור שקיבל מנהלה ממוקדנית התובעת "מכסה" גם אי-התאמה פנימית בין הפרטים שנמסרו באותו מעמד, ולהסתמך על כך. התובעת הייתה צריכה לצפות הסתמכות כאמור. כפועל-יוצא מכך, ניטל עיקר העוקץ מן הטרוניה כלפי הנתבעת על שלא הייתה מוטרדת עוד על ידי הסיכון המובנה בעסקה במסמך חסר. משהתובעת לא דאגה להעמיד את הנתבעת על גבולות האישור הנחזה להיות כוללני - היא מנועה מלבוא אל הנתבעת בטרוניה כאמור.

13.   אוסיף ואציין כי המנפיקים הם המונעים היעילים של טעות כבענייננו. בידיהם לוודא, במסגרת יחסיהם עם הספקים, כי הספקים מוזהרים שלא לייחס לאישורים מסוגים שונים משמעות יתר על תוכנם הדווקני. אם לא עשו כן, אל להם להלין, במקרה של טעות בפרשנות האישור מצד ספק, אלא על עצמם. ייתכן שבעצם מתן האישור, מבלי להבהיר את גבולותיו, שמים המנפיקים 'מכשול לפני עיוור', כלשונו של ב"כ הנתבעת. יוזכר פירושם של חכמים: לרבות הכשלת מי שהוא כעיוור באותו עניין.