פסק-דין בתיק א 53641/04

1.         התובעת הגישה ביום 5/8/2004 תובענה לביטול פסק דין שניתן נגדה במסגרת ת.א. 105503/98.

אותה תביעה הוגשה על ידי הנתבע - בנק אוצר החייל בע"מ (להלן: "הבנק") נגד פרץ דבורה ופרץ משה, והנתבעים באותו תיק הגיעו להסכם להסדר חוב עם הבנק ביום 17/11/98 (להלן: "ההסכם").

ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום 3/12/98 (להלן: "פסק הדין").

2.         הגרסה העובדתית של התובעת:

א)         התובעת טענה, כי בשנת 97 פתח בעלה - משה פרץ חשבון בנק על שמו בסניף הבנק ומספרו 11227 (להלן: "החשבון").

לתובעת, לא היה כל קשר לחשבון, ובעלה צבר חובות רבים בחשבון העו"ש, בכרטיסי אשראי ובהלוואות שונות.

ב)         במהלך חודש מאי 98, פנה מנהל סניף הבנק - מר סרוסי אל התובעת עשרות פעמים בטלפון, לחץ ואיים עליה, כי אם לא תסכים להצטרף לחשבון בעלה, בעלה יכנס לכלא והיא תכנס לדיכאון, ולאחר לחץ ואיומים רבים, נשלחה אליה ביום 26/5/98 לביתה הפרטי פקידת בנק, שהחתימה אותה על טפסים שונים מבלי שפרטה על מה היא צריכה לחתום והסתירה ממנה את היקף החובות של בעלה.

ג)          התובעת טענה, כי נציגת הבנק אמרה לה, כי חתימותיה הן כ"ערבה סולידרית", דהיינו - רק למקרה שלבעלה יקרה אסון (סעיף 3/ג' לכתב  התביעה).

ד)         במהלך חודש נובמבר 98 קיבלה התובעת את כתב התביעה ב-ת.א. 105503/98 שבו מצוין כי היא נתבעת כחייבת ראשית ולקוחה של הבנק.

כמו כן קיבלה בקשה להטלת עיקול על נכסיה והובהר לה בשיחה עם עורך דין בודה - ב"כ הבנק, כי יש בכוונת הבנק לעקל את הרכב שלה באופן מיידי. בהתחשב במסכת הלחצים, במצג השווא ובמחדלים של הבנק, היא הסכימה לחתום על הסכם להסדר החוב והסכם זה נחתם על ידה בביתה הפרטי על ידי אותה נציגת בנק שהגיעה לביתה.

ה)         התובעת טענה, כי מספר חודשים לאחר שנפתח נגדה תיק הוצל"פ  בחודש  יולי 99, היא פנתה למנכ"ל בנק אוצר החייל ופירטה לו את השתלשלות העניינים, אך זה לא התייחס לטענותיה, ובחודש אפריל 2004 היא הגישה בקשה לביטול פסק דין שניתן במסגרת ת.א. 105503/98.

בסופו של דבר, ניתנה החלטה על יד כב' הרשמת עפרון במסגרת הבקשה לביטול פסק דין ביום 16/5/2004 ונקבע, כי טענות מהסוג שטוענת התובעת יש להגיש בדרך של הגשת תובענה עצמאית לבית משפט מוסמך שנתן את פסק הדין, והבקשה לביטול פסק דין שהוגשה במסגרת בש"א 159621/04 - נדחתה.

3.         התובעת טענה מספר טענות משפטיות עיקריות :

א)         החתמתה על מסמכי הבנק ועל הסכם הפשרה נעשה תוך הצגת מצג שווא, הטעייה, טעות, כפייה, עושק ובניגוד לתקנת הציבור, כמשמעות טענות אלו בסעיפים 14, 15, 17, 18 ו- 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973.

ב)         התובעת טענה, כי הבנק פעל בניגוד לחוקי הבנקאות ובכלל זה, סעיף 4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), כללי הבנקאות (שירות ללקוח), (גילוי נאות ומסירת מסמכים) סעיפים 3 ו-4, ועל כן, יש לבטל כל הסכם או ויתור שנעשו בניגוד לחוק הבנקאות.

4.         תמצית טענות הבנק :

א)         הבנק טען, כי התובעת חתמה ביום 24/11/98 על הסכם להסדר חוב והסכימה במסגרתו, כי ינתן נגדה פסק דין, ומשלא עמדה בהסכם, ננקטו נגדה הליכי הוצל"פ במסגרת תיק הוצל"פ 9-99-25722-01 וכן הליכים למימוש משכון אשר נרשם על רכבה להבטחת חובותיה כלפי הבנק.

ב)         הבנק טען, כי הוא פעל בהתאם לכל חוקי הבנקאות ולא ביצע כל מעשה המנוגד לסעיפים 14, 15, 17, 18, ו-30 לחוק החוזים (חלק כללי), מה עוד, שעל פי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, ביטול חוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.

            ואילו במקרה דנן - אין מדובר בביטול תוך זמן סביר.