פסק-דין בתיק א 51910/99

1.         התובעים תבעו את הנתבע לפינוי וסילוק יד משני מושכרים ביפו, וכן לתשלום חוב שכירות בסך 940 ש"ח.

2.         במועד שנקבע להוכחות, לא התייצבו עדי התובעים. עדי הנתבעת התייצבו.

            ב"כ התובעים ביקש למשוך את תצהירי התובעים. בעקבותיו, ביקש ב"כ הנתבע גם הוא למשוך את תצהיר עדי הנתבע ולהימנע מהעדתם.

            התצהירים נמשכו, והתוצאה היא שלא הובאה כל ראיה מטעם הצדדים.

            השתלשלות הדברים מתוארת בפרוטוקול מיום 02/06/04.

3.         הצדדים הגישו סיכומיהם.        

ב"כ  התובעים טען, כי יש לתת פסק דין כמבוקש כנגד הנתבע על פי האמור בכתבי התביעה וההגנה בלבד, כאשר הנתבע הודה במקצת מעילות התביעה, אך טען שיש לו הגנה מפניהן. הגנה זו היה עליו להוכיח, בחינת "הודאה והדחה", שעל פיה ניתן לתת פסק דין, כאמור.

ב"כ הנתבע אינו מסכים עם דברי ב"כ התובעים, ובסיכומיו האריך מאוד בדבר נטלי השכנוע הנדרשים בתביעה דנן, כדי להראות שהתובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, ולכן דין תביעתם להידחות.

4.         לא מצאתי מקום להאריך בניתוח משפטי של נטלי השכנוע והבאת הראיות המוטלים על הצדדים במשפט ונפקותם לענייננו, משום שמצאתי, כי מבחינה קונקרטית, במקרה דנן, הטענות שנטענו בסיכומי התובעים, אין בהן כד להצדיק מתן פסק דין כנגד הנתבע.

5.         טעותו המרכזית של ב"כ התובעים, היא בטענה, לפיה הנתבע הודה בכתב הגנתו כי חתם עם התובע מס' 1 על חוזי השכירות שצורפו לכתב התביעה, לצורך כך מפנה ב"כ התובעים לסעיפים 5.1 ו-5.2 בכתב ההגנה המתוקן (סעיף 2(א) לסיכומי התובעים).

            לא נמצאה הודאה כאמור בסעיפים הנזכרים בכתב ההגנה המתוקן, וגם לא במקום אחר. אדרבא, בסעיפים 3 ו-4 בכתב ההגנה, המתייחסים לסעיפים המקבילים בכתב התביעה (המתוקן), שבהם נזכרים החוזים האמורים, מוכחש הנטען באותם סעיפים בכתב התביעה, ומכאן שמוכחשים גם החוזים המצורפים.

6.         טעותו השנייה, של ב"כ התובעים הנובעת מהטעות הקודמת, היא הסתמכותו על האמור באותם חוזי שכירות. חוזים אלה לא הוצגו, למעשה. צירופם לכתב התביעה אינו תחליף להצגתם כראיה. משכך, אין מקום להסתמך על תוכנם.

הנובע מהאמור לעיל הוא, שהתובעים אינם יכולים להראות, כי הנתבע הפר את תנאי החוזים, אפילו בהסתמך על העובדות, בהן הודה הנתבע, באין חוזים בפנינו.

7.         מעבר לבחינה הדקדקנית של הנטען בכתבי התביעה וההגנה, הרי שקריאה שלובה ומלאה שלהם לא יכולה להותיר מקום לספק בדבר הכחשת הנתבע את טענות עילות התביעה המרכזיות של התובעים:

א.         אי תשלום דמי השכירות - על פי סעיף 5 לכתב התביעה עילת הפינוי נסמכת על אי תשלום דמי שכירות בגין חודשים אפריל - מאי 1999, חוב בסך 940 ש"ח, "נכון למועד הגשת כתב התביעה המקורי".

            כתב התביעה המקורי הוגש ביום 18/05/99.

            על פי כתב ההגנה (סעיף 5.4) החוב שולם בתחילת חודש מאי.

            התביעה בגין חוב זה איננו נסמך על איחור בתשלום חודש אפריל,  אלא ב אי תשלום החוב הנטען. אמנם, בהמשך הסעיף (סעיף 5 לכתב התביעה), מובאות דוגמאות לאיחורים קודמים בביצוע התשלומים, אך עילת התביעה הינה רק אותו חוב (כך גם כותרת  הסעיף), שהנתבע כפר בו בכתב ההגנה (טען, כי שולם).

            למעלה מן הצורך, אוסיף, כי אני מסופק מאוד אם חוב בסך 940 ש"ח, ששולם באיחור של כחודש, מצדיק צו פינוי.