פסק-דין בתיק א 519/05

1.       המבקשת הגישה כנגד המשיבה ואחרים תביעה שנדונה והתבררה בפני הבורר עו"ד מטאנס שאער.

          ביום 15/3/05 נתן הבורר פסק בוררות שעל פיו דחה את תביעתה של המבקשת.

          המשיבה הגישה בקשה לאישור פסק הבורר (ת"א 451/05) והמבקשת הגישה בקשה לביטולו (ת"א 519/05).

          בהחלטת בית המשפט מיום 6/7/06 במסגרת בש"א 7052/05 ובש"א 8512/05 נקבע כי הבקשה לביטול פסק הבורר, למעט זו המתבססת על העילה לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח -1968 (להלן - "החוק"), הוגשה לאחר שחלף המועד להגשתה. על שום כך הוחלט לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר למעט אותו חלק המתבסס על העילה שלפי סעיף 24(10) לחוק.

          בפסק דין זה תידון, על כן, השאלה אם מתקיימת במקרה הנדון עילת הביטול לפי סעיף      24(10) לחוק, אם לאו.

2.       מהות הסכסוך בקליפת אגוז

          א.      חוק איסור גידול חזיר, תשכ"ב-1962 אוסר גידול, החזקה והמתה של חזירים לשם אכילה למעט בתחומי הישובים המפורטים בתוספת לחוק.

                   המועצה המקומית אעבלין הינה אחד מן הישובים המנויים בתוספת האמורה.

          ב.       חוק עזר לאעבלין (בית מטבחיים), תשכ"ה-1964 (להלן -"חוק העזר") קבע כי ניהול ואחזקה של בית מטבחיים בתחומי המועצה המקומית יעשו אך ורק על ידי המועצה.

          ג.       בסעיף 19 לחוק העזר נקבע כי על המביא בהמה (וחזיר נכלל בהגדרת "בהמה" בסעיף 1 לחוק העזר) לבית המטבחיים לשלם למועצה בעד כל שירות מן השירותים הנעשים בבית המטבחיים אגרה בשיעור המפורט בתוספת.

                   התוספת לחוק החזיר מפרטת שלושה סוגי אגרות ביחס לראש חזיר, ובין היתר אגרה בעד שימוש בחדר הקירור.

          ד.       המשיבה הינה בעלת זכויות במקרקעין שעליהם הוקם בית מטבחיים לחזירים בתחום שיפוטה של המבקשת. המשיבה הקימה את בית המטבחיים.

          ה.      בשנת 1965 עתרה המשיבה לבג"ץ וביקשה לבטל את הוראת סעיף 2 לחוק העזר שלפיה האחזקה והניהול של בית המטבחיים הינם אך ורק על ידי המועצה (בג"ץ 250/65). במסגרת הדיון בעתירה הושג הסדר לפיו בית המטבחיים יוחזק ויופעל על ידי המבקשת ואילו התביעות הכספיות לעבר ולעתיד, לרבות תשלום אגרות ודמי שימוש, יוסדרו בין הצדדים (היינו, בין המבקשת, המשיבה ושר הפנים), בדרך של הסכם וכי אם לא יושג הסכם יהיו הצדדים חופשיים לנקוט בכל אמצעי חוקי העומד לרשותם.

          ו.        הצדדים לא הגיעו להסכם לגבי האגרות ודמי השימוש והסכסוך הועבר להכרעתו של הבורר עו"ד צבי הדסי בעניין דמי השימוש המגיעים למשיבה מהמבקשת.

                   הבורר עו"ד הדסי נתן ביום 19/2/79 פסק בורר שבו נקבע כי דמי השימוש שתשלם המבקשת למשיבה  יהיו בשיעור 1/8 מדמי השחיטה שתשלם המשיבה למבקשת.

          ז.       בשנת 1987, או בסמוך לכך, הקימה המשיבה בית קירור בסמוך לבית המטבחיים.

                   המשיבה טענה כי בשנת 1986 נחתם הסכם בינה לבין ראש המועצה דאז, מר סאלח סלים, לפיו תקים המשיבה את בית הקירור ותגבה את אגרת הקירור אשר תופחת מאגרת השחיטה.

          ח.      בשנת 2002 דרשה המבקשת מהמשיבה לשלם את אגרת הקירור הקבועה בחוק העזר כסדרה בהפחתת 1/8 מסכום האגרה בגין הוצאות בהתאם לפסק הבוררות משנת 1979, וכן לשלם את אגרת הקירור בגין השנים 1995-2001.

          ט.      משסירבה המשיבה לדרישת התשלום הגישה המבקשת תביעה כנגד המבקשת ושבעה נתבעים נוספים (ת"א 318/02) שנדונה בפני כב' סגן הנשיא השופט גדעון גינת. בתביעתה עתרה המבקשת לכך שבית המשפט יתן פסק דין הצהרתי "כי חובתה של הנתבעת (היינו, המשיבה דכאן. ע.ג.) ו/או של הנתבעים ביחד ו/או לחוד לשלם לתובעת בעתיד אגרת קירור בשיעור של 13.90 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.02 עבור כל ראש (היינו, ראש חזיר שנשחט. ע.ג.) בניכוי הוצאות בסך של 1/8 מסכום האגרה".