פסק-דין בתיק א 513/96

זהו גלגולה השני של תביעה זו. את פסק הדין הראשון בה נתתי ביום 1.9.02 ועל פיו חויבה מדינת ישראל, הנתבעת, לשלם לתובעים סכום של 94,615 דולר כפיצויים בגין תפיסת מקרקעין המוחזקים בידי התובעים. על פסק הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד [ע"א 8858/02]. בית המשפט העליון החליט בפסק דין מיום 2.6.04 על החזרת העניין לבית המשפט הזה.

השופטת דורנר שכתבה את חוות הדעת העיקרית בערעור קבעה כי מתעוררות שלוש שאלות:

            א.  האם יכולים התובעים להיחשב כמחזיקים במחצית מהשטח הנתבע, חרף העובדה כי לא הוכיחו שאכן החזיקו הם במלוא שטח זה;

ב.  האם זכאים התובעים לפיצויים מכוח צווי התפיסה, אף אם לא הוכיחו זכות בעלות או חכירה. לאמור, האם הוכיחו כי היו הם מחזיקים כדין, כנדרש בצווי התפיסה;

ג. מהי התקופה שבגינה יש לפסוק פיצויים, ומהו גובה הפיצוי הראוי בנסיבות הקיימות.

השופטת דורנר קבעה כי פסק הדין נשוא הערעור, שקבע את גודל השטח בגינו זכאים התובעים לפיצויים, על יסוד אומדנא, "מעורר קושי רב". ברם, מיקוש השטח, במיוחד על רקע היעדר מרשם מקרקעין לא יאפשר, או למיצער, יקשה עד מאוד את הוכחת הזכויות בשטח הממוקש, כפי שאמנם אירע הלכה למעשה בפרשה זו. משכך, על פני הדברים, גרמה המדינה, באשם, לנזק ישיר לראיותיהם של התובעים. עוד קבעה השופטת דורנר כי מצב עניינים זה משפיע על מידת ההוכחה הנדרשת - הן באשר לשאלת השטח לו זכאים התובעים, והן באשר להוכחת זכות החזקה כדין - בהעבירו את נטל השכנוע מכתפיהם לכתפי המדינה.

            לאור זאת הציעה השופטת דורנר להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שיקבע בשנית את גודל השטח לו זכאים התובעים. כן יבחן בית-המשפט המחוזי אם הוכחה זכות החזקה כדין, ויקבע בשנית את התקופה שבגינה זכאים התובעים לפיצויים ואת גובהם, בהתבסס על הכרעתו בדבר השטח שבו הייתה להם החזקה כדין.

            המשנה לנשיא מצא הסכים לתוצאה, אך סבר שאין מקום לנקוט עמדה כלשהי בסוגיות שטרם נדונו לרבות בשאלה האם המדינה גרמה לתובעים נזק ראייתי בהדגישו כי הטענה לא הועלתה על ידי הצדדים לא בבית המשפט המחוזי ולא בערעור. השופט טירקל הסכים אף הוא להחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. בשאלת הנזק הראייתי הצטרף השופט טירקל לדעתו של השופט מצא.

משהוחזר העניין לבית משפט זה זימנתי את הצדדים ושאלתי אם בדעתם להביא ראיות נוספות או להסתפק בראיות שכבר הוגשו. משלא נתנה הודעה תוך המועד שנקבע לכך - ראיתי את הצדדים כמי שאינם מעונינים בהבאת ראיות נוספות. בקשה של עו"ד עבדאללה להגיש מסמכים ביום שנקבע לטיעון בעל פה נדחתה בשל האיחור בהגשתה.

כל אחד מן הצדדים סבר כי מן הראוי היה שערעורו בבית המשפט העליון יתקבל. לכן הטיעון שבפני היה למעשה חזרה כללית על מה שנעשה בגלגול הקודם של השמיעה. לעניין הנזק הראייתי טען עו"ד עבדאללה בחצי פה שנגרם למרשיו נזק עקב מה שתואר על ידי השופטת דורנר, אולם אני סבור כי הסתמכות מלאה מדי על הטיעון הזה משמיטה את הבסיס לטיעון המקורי של התובעים שהקרקעות מוכרות להן מזה שנים ואין שום קושי לזהותן, לקבוע את גבולותיהן ולהוכיח את הבעלות בהן. בנוסף, איני סבור כי מיקוש השטח, שהוא צורך צבאי חיוני והעדר מרשם מקרקעין מסודר הם עילה להעביר את נטל הראייה לשכם המדינה.

נראה לי כי לאור קביעות בית המשפט העליון אין מנוס מדחיית התביעה. הקביעות העובדתיות והמשפטיות בפסק הדין הקודם לא אושרו בידי בית המשפט העליון ולאור הערותיו איני מוצא לנכון לחזור ולקבען שנית בהעדר כל שינוי בתשתית הראיות.  קביעת גודל השטח על ידי הערכה לא נראתה לבית המשפט העליון כדרך נאותה; לדידי לא היה ספק כי חזקתם של התובעים בקרקע היתה כדין ורק מפני שהדבר היה מובן מאליו הוא לא נאמר במפורש מפסק הדין, אך התובעים לא שכנעו את בית המשפט העליון כי החזקה שנשללה מהם עקב צווי התפיסה היתה חזקה כדין, שאם לא כן לא היה מורה על החזרת העניין לבית משפט זה כדי לדון בשאלה זו.  בית המשפט העליון סבר כי הראיות שהביאו התובעים לא יצרו תשתית מספקת לזכייה בפיצויים. השופט טירקל אף סבר כי בראיות שהביאו התובעים לפני בית משפט זה היה רב הפרוץ על העומד וספק אם היה בהן כדי להשתית עליהן ממצאים שבעובדה או להסיק  מהם את המסקנות שהסיק בית משפט זה. לאור זאת, איני רואה מקום לדון בשאלת הפיצויים.

בנסיבות אלה אין לי אלא לקבוע כי התביעה לא הוכחה ודינה להידחות. אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

מותר לפרסום מיום 02/08/2005

ניתן היום כ"ו בתמוז, תשס"ה (2 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.