פסק-דין בתיק א 51031/04

התביעה שבפני עניינה דרישתם של התובעים מר מאירי דוד (להלן: "דוד" או "התובע מס' 1")  ובנו מר מאירי דורון (להלן: "דורון" או "התובע מס' 2"), כי הנתבעים מר חנקיס ישראל (להלן: "ישראל" או "הנתבע") ואשתו חנקיס מרגלית (להלן: "מרגלית" או "הנתבעת") יחזירו להם כספי הלוואה בסך של 60,000 דולר אשר העמידו לרשותם. בהתאם לכתב התביעה יתרת החוב ליום הגשת התביעה - כולל ריבית שנצברה על הקרן -עומדת על סך כולל של  301,370 ש"ח.

הן התובעים והן הנתבעים משתייכים למגזר החרדי-דתי ובמוקד המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלה הנוגעת לעצם קיומו, תוקפו וחשיבותו ביחס לעסקת ההלוואה של  "היתר עסקה".

מספר עובדות מרכזיות אינן שנויות במחלוקת. דוד הלווה לישראל בשנת 2000 או בסמוך לה 70,000 דולר במספר שלבים (עדותו של ישראל בפני בעמ' 23 ורישא לעמ' 24). הריבית שנקבעה ביחס להלוואה זו עמדה על שעור של 1.5% לחודש וישראל פרע את הריבית על הקרן מדי חודש בחודשו. כבטוחה על ההלוואה נתן ישראל בשלב הראשון שיק של העסק שלו ובהמשך החליף בטוחה זאת  בשטר חוב עליו חתמו ישראל ואשתו  מרגלית וכן בשיק של מרגלית (אשר לפי טענת ישראל הוא היה זה שחתם עליו כיוון שמרגלית סרבה לחתום (עמ' 24 שורות 12-22). במועד מסוים (לפי עדותו של  דוד בעמ' 8 שורה 24 המדובר בשנת 2002) פרע דוד 10,000 דולר מיתרת החוב כך שקרן ההלוואה פחתה ועמדה על 60,000 דולר (ראה גם עמ' 24 בעדותו של ישראל שם בשורות 23-24). כך ,ממועד מתן ההלוואה ועד שנת 2004 שילמו הנתבעים לתובע 1 באופן שוטף את הריבית שנקבעה בין הצדדים על יתרת הקרן.

ביום 5.1.2004 גובש בין הצדדים הסכם הלוואה חדש (להלן: "הסכם ההלוואה החדש"). הסכם זה (מוצג נ/5 שהוא נספח ת/1 לתצהיר דוד) הינו הסכם הלוואה על סך של 60,000 דולר ובריבית של  2% לחודש. המדובר בהסכם מודפס אשר נוספו עליו בכתב יד פרטים רלוונטיים להסכם ההלוואה ובכלל זה ביחס לסכום ההלוואה והריבית שתגבה בגינה. ישראל בעדותו בפני אישר (עמ' 28 שורות 21-22) כי תנאי ההלוואה נכתבו על טופס ההלוואה בכתב ידו שלו עצמו.

דוד בעדותו בפני (סיפא לעמ' 13 ורישא לעמ' 14) תיאר, כי כיוון שבסוף שנת 2003 התדרדר מצבו הבריאותי הוא ביקש להמחות את זכויותיו לבנו. לטענתו ישראל ביקש ממנו להביא הסכם הלוואה חדש אשר יבוא במקום ההסכם הישן. כלומר המדובר בהלוואה חדשה אשר נועדה להחליף את ההלוואה שהייתה קיימת בין הצדדים עד אותו מועד.

יצוין, כי דוד בעדותו בפני ציין (עמ' 9 שורות 7-9), כי בכל פעם שהשתנה סכום קרן ההלוואה (כאמור גם ההלוואה במקור ניתנה במספר תשלומים) לא שמרו הצדדים את נוסח ההלוואה הקודם כשישראל נהג להשמידו. הנתבעים לא הכחישו טענה זאת. כך במצב דברים זה נוסח הסכם ההלוואה המצוי בפני הינו הנוסח האחרון מראשית שנת 2004.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי לאחר חתימת הסכם ההלוואה החדש חדלו הנתבעים לפרוע את יתרת ההלוואה או לשלם את הריבית בגינה כפי שעשו עד אותו מועד.

סמכות עניינית

הנתבעים בסעיף 1 לכתב הגנתם טענו, כי לבית משפט זה אין את הסמכות העניינית לדון בתביעה שכן הסמכות העניינית נתונה לבית דין צדק בני ברק. הנתבעים לא חזרו על טענה זאת בסיכומיהם ולטעמי טוב שלא חזרו על טענה זו.

סעיף 51 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984 קובע, כי לבית משפט שלום מסורה סמכות לדון בין היתר ב"תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000". כיוון שכך בשעה שהתובעים בחרו להגיש את תביעתם בבית משפט זה והעילה והיקפה הכספי של התביעה מצויים בסמכותו של בית המשפט השלום הרי בית משפט זה נדרש לדון בתביעה ולהכריע בה.

דיון במחלוקות המרכזיות בין הצדדים

היתר עסקה

הנתבעים טוענים מספר טענות הגנה והמרכזית שבהם נוגעת כאמור לעיל לנושא "היתר עסקה".

סעיף 5 להסכם ההלוואה (מוצג נ/5) קובע, כי " הרווחים עפ"י היתר עסקה כתקנת הנ"ל ויערך היתר עסקה". ישראל בתצהירו מציין כי: הנתבעים התחייבו לשלם לתובע ריבית חודשית בשיעור של אחוז ומחצה "בתנאי כי יערך היתר עסקה על ידי הרבנים המוסמכים לכך כמקובל במגזר החרדי-דתי וכמוסכם" (סעיף 4 לתצהיר); "חדלנו לשלם לתובע 1 בגין הריבית בשעור של 1.5% שכן הסתבר, כי התובע גבה עד כה מאיתנו  את התשלומים מידי חודש בחודשו באיסור גמור ומוחלט והדברים חמורים מאוד במגזר החרדי" (סעיף 11 לתצהיר); "התובע פעל בעניינו בחוסר תום לב מובהק שכן יש להיתר עיסקה משמעות וחשיבות רבה במגזר הדתי ועתה מסתבר, כי לאורך כל השנים הוא גבה מאיתנו ריבית שלא כדין שלא כמוסכם ותוך עבירה על ההלכה הדתית" (סעיף 12 בתצהיר). במצב דברים זה טוען למעשה ישראל, כי התשלומים שביצע נעשו על חשבון הקרן ולא על חשבון הריבית (עמ' 30 שורה 4).

התובע (ת/6 בתצהירו) והנתבע (מוצג נ/6) הציגו את היתר העסקה שהיה ברשות התובע. מהיתר העסקה עולה, כי הוא נחתם ב-11 לחודש טבת שנת תשנ"ב. קרי בשנת 1992. נוספה על ההיתר תוספת בכתב יד לפיה ההיתר תקף עד לשנת תש"ס (קרי שנת 2000). ב"כ הנתבעים בחקירתו הנגדית את דוד (עמ' 17 שורה 12), שטח בפני דוד את הטענה כי ההיתר ניתן לשנת תשנ"ב בלבד ודוד עצמו תיקן בכתב יד את ההיתר אך דוד הכחיש טענה זאת בתוקף (עמ' 17 שורה 13) ואני מקבל את עדותו בענין זה .

דוד טוען (סעיף 4.4 לתצהירו), כי בהתאם ליעוץ שקיבל מרבנים גם אילו לא היה ברשותו היתר עסקה כתוב הרי שדי בכך שסוכם בינו לבין הלווה בעל פה כי ההלוואה בהיתר עסקה על מנת להכשיר את הסכם ההלוואה מבחינה הלכתית. הוא צירף לחוות דעתו תצהירים של רבנים התומכים בטענה זאת (נספחים ת/7 ת/8 ו- ת/9 לתצהיר).  יודגש, כי ב"כ הנתבעים ביקש להוציא נספחים אלה מהתצהיר כיוון שהוגשו לביהמ"ש על ידי דוד ולא על ידי מי שערך אותם (עמ' 18 שורה 15 ואילך) אולם כבר בדיון עצמו קבעתי כי המסמכים לא יוצאו מהתצהיר אולם לא יהיה בכך בכדי להכשיר את תכנם.

ידוע כי היתר עסקה הינו דרך שנמצאה בהלכה לפתרון האיסור הקיים בדין הדתי על נטילת ריבית ותשלום ריבית. היתר עסקה נדון בפסקי דין רבים ואינני מוצא לנכון להרחיב בעניין זה מעבר לנדרש. אסתפק בהקשר זה להפניה לפס"ד של כבוד השופטת ארבל  בע"א 8896/03 יצחק וולך נ' עמירון סי. טי אל. מימון והשקעות בע"מ ; לפס"ד של כבוד השופט גורן בה"פ(ת"א) 5317/86 בנק המזרחי נ' צבי טישלר ואח' (מח (2) 353; וכן לפסק דינה המפורט  של כבוד השופטת רות רונן בת.א. 26037/95  בעניין בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' מרדכי ואפרת גולד . 

כאמור לעיל נטילת ריבית ותשלום ריבית אסורים לפי הדין הדתי.  אנשים דתיים אשר חפצים להימנע מדבר עבירה פועלים בדרך של היתר עסקה באופן ההופך את המלווה והלווה כשותפים לעסקה אחת. על מנת שהלווה יופטר מתשלום הריבית/ הרווחים עליו להוכיח כי לא הפיק רווחים מהעסקה וזאת באחת משתי דרכים: שבועה או תשלום "דמי השתוות" שפירושם סכום פשרה ומוסכם וקבוע מראש הפוטר את הלווה מלהוכיח את ההפסד.

למרות שמקורו של היתר עסקה בדין הדתי הרי אין מחלוקת, כי הדין החל על מערכת היחסים בין הצדדים הינו דין החוזים במשפט הישראלי. מצביע על כך גם ב"כ הנתבעים (סעיף 30 בסיכומיו) תוך שהוא מפנה לפסקי הדין הנ"ל ובכלל זה לקביעתו של כבוד השופט גורן בפס"ד בעניין בנק המזרחי נ' טישלר . יחד עם זאת אין ספק, כי בפרוש כוונת הצדדים ביחס להתקשרות החוזית בינהם יש מקום - כיוון שמדובר בצדדים הנמנים על המגזר החרדי - דתי - להתייחס גם לכללי ההלכה היהודית ולאופן בו ביקשו הצדדים לממש כללים אלה בהסכמות ביניהם.

שאלה מרכזית בדיון שנערך בפני נגעה לשאלה האם היה לדוד היתר עסקה בתוקף ולשאלה ההלכתית ביחס לתוקפו של היתר עסקה בעל פה. הצדדים הביאו אומנם אסמכתאות בכתב הנשענות על דברי חכמים בהקשר זה אולם אף לא אחד מהצדדים לא הביא אותם כעדים ולא חקר אותם ואף לא אחד מהצדדים הביא עד מומחה על מנת להוכיח את הדין הדתי הרלוונטי ומשמעויותיו בהקשר זה. כיוון שכך לא ניתן לקבוע, כי הוכח הדין הדתי הרלוונטי לסוגיה זאת.

יודגש ,כי מלבד השאלה בדבר קיומו או אי קיומו של היתר עיסקה והעובדה שאיננה שנויה במחלוקת,כי ישנו איסור הלכתי לגבות ולקבל ריבית ללא היתר עיסקה ,לא מצאו הצדדים להביא חוות דעת שיצביעו על האספקטים השונים הנוגעים לכך ,כמו ,למשל,מה דינו של לווה המאמין שיש היתר עיסקה,כפי שטוענים כאן הנתבעים,בסומכו כל דברי המלווה ומשלם ריבית.האם במקרה זה ניתן לומר כי לא חטא הוא כלפי בורא עולם והחט הוא כולו של המלווה.ברור הוא שאם מתברר מהלכות פוסקים כי אכן כך הדבר הרי שטענות הנתבעים בענין זה קורסות כמגדל קלפים.או למשל,שאלה אחרת שגם נוגעת לענין הנדון,מה דינו של לווה אשר משלם תקופה כה ארוכה כמו במקרה דנן ולא טורח לעמוד על כך שיוצג בפניו היתר עיסקה בזמן סביר.האם במקרה זה יחשבו התשלומים שביצע כתשלומים על חשבון הקרן בלבד.

לפיכך,יש לבחון את הדברים בראי דיני החוזים בדין הישראלי.