פסק-דין בתיק א 50985/04

בפני תביעה כספית בסך 28,049.47, לפיה התובע עותר להחזר כספים, אותם לטענתו שילם ביתר לנתבע על פי דרישתו, כדמי חכירה מהוונים בגין רכישת זכויות החכירה במגרש במושב כפר בן נון.

א.  רקע ועובדות

1.         התובע הינו חוכר מגרש מספר 503 במושב "כפר בן נון", בגוש 4672 חלקה 109, בהתאם להסכמי החכירה שבין הצדדים והחלטות הנתבע מכוח הסמכות הנתונה לו, בהתאם להוראות חוק מנהל מקרקעי ישראל 1960.

בסעיף 5 להחלטת 737 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל שהתקבלה ביום 17/12/95 נקבע כי על התובע לשלם לנתבע דמי חכירה מהוונים מופחתים, אשר יוכרו כמלוא דמי החכירה המהוונים, בשיעור % 91 לתקופה של 49 שנים, בשיעורים כדלקמן:

בישובים במרכז הארץ, 66% מערך הקרקע וכי שומת הקרקע תהיה למ"ר מבונה ללא פיתוח ותקבע ע"י השמאי הממשלתי.

2.         ביום 12.2.01 אישר הנתבע לתובע  את חכירת המגרש והעביר לו שובר תשלום על סך 273,513.24 ש"ח, כולל מע"מ, כדמי חכירה מהוונים בגין חכירה זו. סכום זה נקבע בהתאם להחלטה 737 הנ"ל ועל יסוד התעריף אשר נקבע על ידי הנתבע. לטענת התובע, תעריף זה הוא "התעריף הישן"  ולטענת הנתבע זהו "התעריף התקף".

דמי החכירה שולמו על ידי התובע ביום 8.3.01, בהתאם לדרישת הנתבע.

3.         ימים ספורים לאחר שהתובע שילם את דמי החכירה, ערר וועד המושב "כפר בן נון" (להלן " וועד המושב" ), על השומה אשר נקבעה על ידי הנתבע בקשר עם שווי המקרקעין, השיג על שווי הקרקע כפי שנקבעה על ידי הנתבע ועל שיעור דמי החכירה אשר נדרשו בגין חכירת המגרשים בכפר בן נון, בטענה  שאלה מופרזים.

הנתבע קיבל את הערר שהוגש על ידי וועד המושב ודמי החכירה אשר נדרשו  ע"י הנתבע לאחר קבלת הערר, היו נמוכים משמעותית מדמי החכירה שנדרשו וששולמו על ידי התובע .

4.         ביום 10.3.02 קבע הנתבע, כי לאור השפל בשוק הנדל"ן והמצב הכלכלי בארץ, שיעור דמי החכירה המהוונים למקרקעין מסוג המגרש של התובע, יופחת וישולמו דמי חכירה מופחתים החל מחודש מרץ 2002, הוא "התעריף החדש".

ב.  טענות התובע

1.         התובע שילם את דמי החכירה אשר דרש הנתבע בתום לב ובהתאם למצג אשר הוצג לו על ידי הנתבע, לעניין שווי המקרקעין.

דמי החכירה אשר נקבעו על ידי הנתבע לאחר קבלת הערר, היו נמוכים משמעותית מאלה ששילם התובע. הנתבע דרש מהתובע דמי חכירה אשר אינם משקפים את ערך המקרקעין ובניגוד להוראות החלטת הנתבע, תוך חריגה מסמכותו.

2.         במועד בו שילם התובע את דמי החכירה שנדרשו ממנו, היה עליו לשלם רק את הסך של 250,196.62 ש"ח, בהתאם לתעריף אשר נדרש מחוכרים אחרים של מגרשים דומים באותו מושב ובהתאם לשווי המקרקעין במושב ובשיעור 66%  מהוון מערך הקרקע.

      בפועל, התובע שילם סך של 273,513.24 ש"ח, דהיינו, התובע שילם ביתר סך 23,316.62 ש"ח. סכום זה על הנתבע להשיב לתובע, בהתאם להוראת החלטה 737  על פיה, על הנתבע לגבות דמי חכירה מהוונים, בהתאם לערך הקרקע, כפי שייקבע השמאי הממשלתי.

במקום זאת, הנתבע גבה דמי חכירה מהוונים בהתאם לערך הקרקע, כפי שהיה במשך שנים רבות, טרם תשלום דמי החכירה על ידי התובע, כאשר הנתבע ידע שערך הקרקע נמוך בהרבה מזה שנקבע על פי ה"תעריף הישן".

3.         לטענת התובע, "התעריף החדש" הוחל על כלל המקרקעין בישראל, למעט המקרקעין במושב "כפר בן נון", שלגביהם חלה החלטת הנתבע בערר אשר הוגש בחודש מרץ 2001. עוד לטענתו, דמי החכירה הנמוכים אשר נקבעו לאחר קבלת הערר, חלים גם על עסקאות אשר נערכו קודם לדיון ולקבלת הערר.

התובע לא ידע על הערר שהוגש ביום תשלום דמי ההיוון ולראיה התשלום בוצע ביום 8.3.01 ואילו הערר הוגש כשבועיים לאחר מכן ביום 21.3.01. אילו ידע התובע על הגשת הערר לא היה משלם את דמי ההיוון, מה עוד שאם היה התובע ממתין 60 יום כפי שהיה זכאי לביצוע התשלום, לא יכול היה לקבל שובר אחר לתשלום, מאחר  שמשרדי הנתבעת היו סגורים תקופה ארוכה .

התובע מציין כי שכניו שילמו דמי חכירה מופחתים, מעצם החלת הערר עליהם ועליו תוצאות הערר לא הוחלו.

לטענת  התובע בסיכומי התשובה מטעמו, אין מקורה של עילת התביעה בדיני החוזים, אשר אינם חלים כפשוטם עקב יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים  שבין הצדדים  ואינו מעוניין לבטל את החוזה עם הנתבע.

לטענתו, השמאי הממשלתי הוא אשר קבע כי ערך הקרקע נמוך יותר מהסכום שאותו שילם.