פסק-דין בתיק א 50876/06

1.       התובע יליד 1956, נפגע בתאונת דרכים ביום 20.3.04.

          אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

          המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 

2.       הפגיעה

          א.      התובע נפגע בקרסול ימין. למעט, רגישות על פני גיד אכילס לא נמצא ממצא פתולוגי והתובע שוחרר מחדר מיון, בלא שאושפז, עם המלצות לאנלגטיקה, קומפרסים קרים, רגל מורמת, יומיים מנוחה והמשך מעקב אורטופדי. 

          ב.      לטענת התובע, אשתו הזריקה לו וולטרן יומי, אך לכך אין כל עיגון בתיעוד הרפואי.

          ג.       התובע הופנה למכון הפיזיוטרפי, אך לא ברור אם קיבל הטיפולים.

          ד.      התובע המציא תעודות אי כושר  מיום 26.7.05 (למעלה משנה  לאחר התאונה) עד יום 30.7.05 ומיום 9.7.05 עד 25.7.05, אלא שהאישור עד 25.7.05 מתייחס לחבלה בברך ללא איזכור התאונה כלל, והתעודה עד 30.7.08 מתייחסת לאסטמה למרות שמאזכרת גם את התאונה.

          ה.      פרופ' היים אשר נתמנה כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה, היה בדעה כי "בבדיקה לא מצאתי ממצאים משמעותיים, פיזיים בחלק האחורי של כף רגל שמאל. התלונות סובייקטיביות.

                   עפ"י התקנון של המל"ל, לדעתי מגיע למר טפר נכות כדלקמן:

                   נכות זמנית 20% לפי סע' 35 ז' ג' מ- 20.3.04 עד 30.4.04.

                   נכות זמנית של 10% לפי סע' 35 1 ב' מ- 1.5.04 עד 31.8.04.

                   אין נכות קבועה".

          ו.       פרופ' היים לא נשאל שאלות הבהרה ולא נחקר על חוות דעתו, ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת.

3.       נזקים

          א.      כאב וסבל

                  1)        "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל, אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו.

                             סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135).

                             תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום"  (ע"א 284/88   גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842).