פסק-דין בתיק א 508/01

1.       בתביעתו שלפני עותר התובע לכך, שהנתבעים יחויבו להעביר לו בעלות בקרקע בשטח של דונם וחצי, המיועדים לבניה, בישוב אעבלין, ולחילופין עותר הוא לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצוי עבור קרקע לבניה בשטח של דונם וחצי בישוב אעבלין.

2.       התובע משמש כיום כראש המועצה המקומית של הישוב אעבלין, ובכתב התביעה שהוגש מטעמו נטען כי בשנת 1975 רכש התובע מאת המנוח עיזאת תופיק דאוד ז"ל (להלן - " המנוח") חצי דונם קרקע לבניה במקרקעין הידועים כחלקה 46 בגוש 12203 וכן רכש דונם נוסף במקרקעין הידועים כחלקה 34 בגוש הנזכר, ובסה"כ רכש דונם וחצי. לטענת התובע, בין הצדדים לא נעשה הסכם כתוב בעת שרכש את הקרקע, אך מיד לאחר שהעסקה נעשתה, התובע תפס את ההחזקה בקרקע.

          התובע טוען, כי מעת לעת דרש מהמנוח לגרום לרישום זכויותיו של התובע אך הנתבע לא עשה דבר בעניין זה, ועל כן, בתאריך 19.4.92 (היינו - כ- 17 שנים לאחר הרכישה הנטענת), פנה התובע אל המנוח וביקש ממנו לכרות עמו חוזה מכירה, וחוזה שכזה אכן נכרת.

          התובע מוסיף וטוען בתביעתו, כי כאשר הוציא נסח ממרשם המקרקעין התברר לו שהמנוח אינו מסוגל לקיים את ההסכם שכן לא הייתה בבעלותו קרקע בשטח של דונם וחצי בחלקות הנזכרות.  מכאן תביעת התובע, ועתירתו, שיורשי המנוח יעבירו לו קרקע לבניה בשטח של דונם וחצי, במקום הקרקע שרכש מאת המנוח, או לחילופין, שיפצו את התובע בסכום שווי קרקע כאמור.

3.       חתימות המנוח על החוזה מתאריך 19.4.92:

(א)     בכתב התביעה, ובתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי לאחר שנוכח לדעת שהמנוח אינו פועל להעברת הקרקע שנרכשה על שמו, ביקש מהמנוח לחתום על חוזה, וחוזה שכזה אכן נכרת בתאריך 19.4.92 (נספח א' לתצהיר עדותו הראשית של התובע - מוצג ת/2). הנתבעים לעומת זאת מכחישים את החוזה, ולטענתם החוזה זויף על ידי התובע.

(ב)      להוכחת אמיתות החוזה הגיש התובע חוות דעת של מומחה לזיהוי כתבי יד, הוא מר רון ישי (מוצג ת/1), ולעומת זאת, להוכחת הזיוף, הגישו הנתבעים חוות דעתו של מר יצחק חגג (מוצג נ/4), אף הוא מומחה לזיהוי כתבי יד.

(ג)      שני המומחים נחקרו בפני, וכל אחד היה איתן בדעתו, זה גרס שחתימת המונח אמיתית וזה טען שחתימתו זויפה.

(ד)      לאחר ששקלתי חוות דעתם של המומחים וחקירותיהם הנגדיות, אין אני מוכן לבסס ממצא עובדתי על חוות דעתם ועדויותיהם של המומחים. המומחים לא הותירו רושם חיובי, והתרשמתי, שכל אחד מהמומחים סימן תחילה את המטרה, היא המטרה הנוחה לצד ששכר את שירותיו, ורק לאחר מכן נימק הנימוקים המאמתים לדעתו את מסקנתו. כך למשל, מר חגג, המומחה מטעם הנתבעים, סמך חוות דעתו על הלחץ שהפעיל המנוח על הנייר בעת שחתם עליו, ואולם, התברר כי חלק מהמסמכים שהוגשו למר חגג היו העתקים של מסמכים, ולא ניתן ללמוד מהם על הלחץ שהופעל על הנייר (עמ' 17 לפרוטוקול). מר ישי לעומת זאת הסתמך על שטף הכתיבה, ואולם עדותו לא שיכנעה, ויש טעם רב בטענת ב"כ הנתבעים, כי אינו שולט בשפה הערבית.

(ה)     סופו של דבר, שחוות הדעת של שני המומחים אינן מסייעות לי להגיע למסקנה כלשהי בדבר אמיתות חתימות המנוח.

4.       החוזה נערך על ידי עו"ד עומר גזאוי, הוא חתנו של התובע וביתו בנוי בחלקה 46. עדותו של עו"ד גזאוי אף היא לא הותירה רושם חיובי, והתרשמתי כי יותר משנועדה לסייע לגלות האמת, נועדה היא לסייע לחותנו - התובע.

          כאמור, התובע עצמו אישר בעדותו (עמ' 27 לפרוטוקול) שבשנת 1992 ידע שלמנוח אין קרקע למכור לו, ומסתבר הדבר בעיני, שאם התובע ידע זאת, אף חתנו ובא כוחו עו"ד גזאוי ידע זאת. על כן היה על עו"ד גזאוי להמנע מלערוך את החוזה, והיה עליו ליעץ לתובע על דרכי פעולה אחרות כדי לתקן את הפגיעה הנטענת בזכויותיו של התובע. אם לעומת זאת אניח, שהחוזה לא נעשה בנסיבות בהן היה ידוע לעו"ד גזאוי שלמנוח אין קרקע למכור לתובע, כי אז פליאה היא בעיני, מדוע עו"ד גזאוי לא דיווח למנהל מיסוי המקרקעין על כריתת החוזה, על מנת להוציא לפועל את העסקה שלכאורה נעשתה בין הצדדים.

5.       גרסת התובע בדבר רכישת הקרקע מהמנוח אף היא מעוררת ספקות רבים. בחוזה עצמו כתוב כי התובע שילם למנוח תמורת הקרקע "10,000 ש"ח וזאת מלפני 17 שנים", ובעדותו (עמ' 23 לפרוטוקול) העיד כי "שילמתי עבור הקרקע 10,000 ש"ח בשנת 1992, אני לא זוכר כי עברו 20 שנה". נזכור, כי בשנת 1975, היא השנה שהתובע טוען כי רכש את הקרקע מאת המנוח, עדיין לא היו נהוגים שקלים, ובוודאי שלא היו נהוגים השקלים החדשים, ולא ברור כיצד הומרו הלירות של אז לשקלים החדשים של שנת 1992. כמו כן לא ברור האם הסכום שנקבע בחוזה והאם הוא תוצאה של פעולת שיערוך (שספק אם הייתה מביאה לתוצאה "עגולה" של 10,000 ש"ח).

          יתרה מזאת, כאמור, התובע טען כי דרש מהמנוח שיחתום על חוזה עמו לאחר שבמשך זמן רב (משנת 1975 ועד לשנת 1992) המנוח לא העביר את הקרקע על שם התובע, והנה, למרות חששו של התובע, לאחר שהמנוח חתם על החוזה בשנת 1992, התובע אינו נוקט בפעולה כלשהי, ורק לאחר פטירת המנוח, נזכר להגיש את תביעתו.

          נזכור, כי התביעה מופנית למעשה כלפי עזבונו של אדם שנפטר, ומשום כך נדרש התובע להוכיח תביעתו בראיות טובות, שהרי בעל דברו לעסקה דאז כבר אינו עמנו ואין מי שיכחיש או יאשר את טענותיו של התובע. כאן מתעוררת תמיה נוספת והיא, מדוע בחר התובע להמתין עם תביעתו עד שנת 2001, ולבקש למצות את זכויות עם יורשי המנוח ולא עם המנוח עצמו. 

          לכל התמיהות המתעוררות יש להוסיף תמיהה נוספת, והיא שאיש מן הצדדים כלל לא דיווח על החוזה למנהל מיסוי המקרקעין.

6.       על כן לאחר ששקלתי הראיות שלפי וטענות ב"כ הצדדים, הנני סבור שהתובע לא הוכיח במידת ההסתברות הדרושה, שכרת חוזה אמיתי עם המנוח ביחס לרכישת הקרקע. זאת ועוד, צודק ב"כ הנתבעים בטענתו, שאפילו נניח שנכרת חוזה כטענת התובע, הרי נוכח ידיעת התובע, בעת כריתת החוזה, שלמנוח אין קרקע למכור לו, החוזה הוא חוזה למראית עין, וכזה  - בטל הוא.

7.       אולם, אפילו אניח שהחוזה מיום 19.4.92 הוא חוזה אמיתי, הרי שאין בכך לסייע לתובע בתביעתו שלפני.

          כיון שהתובע יודע שלמנוח לא הייתה קרקע למכור לתובע, אין הוא עותר לאכיפת החוזה מיום 19.4.92 עצמו, ועתירתו היא לחייב את יורשי המנוח להעביר לתובע קרקע בשטח של 1,500 מ"ר במקום אחר.