פסק-דין בתיק א 507/03

א. מבוא

1.         התובעים הינם אם ושני בניה. האם התובעת מס' 1, [להלן - "התובעת"] הוכרזה כחסויה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה ביום 20.10.02, ושני בניה מונו לאפוטרופסיה.

            גורלם של השלושה לא שפר עליהם. שכן, אבי המשפחה נפטר בגיל צעיר, והותיר אחריו רכוש רב ואלמנה המטופלת בשני ילדים. עקב כך החמיר מצבה הנפשי של התובעת, אשר לא מסוגלת היתה לדאוג לענייניה הכספיים.

            מצב עניינים זה נוצל על ידי הנתבע מספר 1, אברהם מצנר [להלן - "מצנר"], אשר שידל את התובעת ושכנעה כי ימכור את רכושה, לרבות הרכוש הרב שהותיר בעלה אחריה, וישיג לה תמורה הולמת. ואכן, בתחילת שנת 1998 יפו השלושה את כוחו של מצנר ליצגם לצורך מכירת רכושם, שכלל כ - 17 דירות מגורים. לשם כך חתמו השלושה על יפויי כוח בלתי חוזרים בפני הנוטריונית, עו"ד רינה משעול. מצנר מכר את הרכוש, אך את התמורה שלשל לכיסו. כך שהתובעים נותרו חסרי כל.

2.         בין רכושם של התובעים מצויה היתה דירת שלושה חדרים ברחוב אחד העם 50/26 טבריה, הידועה כחלקה 21 בגוש 15041 [להלן - "הדירה"].

            אף בדירה זו נתן מצנר עינו, וביקש מן התובעים כי ייפו את כוחו למכירתה. ואכן, ביום 10.6.98 חתמו השלושה על יפוי כוח בלתי חוזר ובו יפו את כוחו של מצנר למכירת הדירה. ביום 28.6.98 התקשר מצנר בזכרון דברים עם הנתבעים מספר 2 ו- 3 [שיכונו להלן "הנתבעים"], לפיו התחייב למסור להם, בשם התובעים, את הדירה, תמורת סכום השווה ל- 83,000$. על פי זכרון הדברים, נקבעו מועדי תשלום שונים, כאשר נקבע כי חוזה פורמלי יחתם תוך 65 יום. בפועל, נחתם החוזה ביום 12.11.98 במשרדו של עו"ד אליעזר ראש ז"ל. לטענת הנתבעים, הם שילמו את מלוא התמורה המוסכמת עד למועד חתימת החוזה, כאשר השיעור האחרון, בסך 40,000 ש"ח שולם במועד חתימת החוזה. כל התמורה שולמה לידיו של מצנר.

3.         משלא שילמו התובעים את מס השבח החל על העסקה, שילמו הנתבעים את הסך שנדרש, על ידי שלטונות המס, והגישו תביעה כספית כנגד התובעים בבית משפט השלום בטבריה. תביעה זו, אשר נדונה בת.א. 4403/99 בפני כב' השופט שדמי, נתקבלה. בגין פסק דין זה, תלוי ועומד ערעור, כאשר בהסכמת הצדדים עוכב הדיון בערעור, עד להכרעה בתביעה זו.

ב.  התביעה

4.         כחמש שנים לאחר שהדירה נמכרה, ביום 14.1.03, הוגשה תביעה זו. על פי כתב התביעה, חברו שלושת הנתבעים במשותף ויצרו מצג, לפיו נערך החוזה ביניהם כאשר בפועל נותרה הדירה בידי מצנר. לחילופין, נטען כי הנתבעים לא שילמו את מלוא סכום התמורה המוסכם, ובכך הפרו את החוזה הפרה יסודית.

            עוד נטען לחילופין כי החוזה הינו למראית עין - שכן, הנתבעים לא התכוונות לקיימו ולהשלים את ביצועו.

            טענה חילופית נוספת, שהעלו התובעים בכתב התביעה, היתה כי קביעת סכום התמורה החוזית המוסכמת היתה בלתי ריאלית, לטענתם, כאשר הדירה נמכרה במחיר הנמוך מערכה האמיתי. על כן, עתרו התובעים לסעד של ביטול רישום הזכויות בדירה ע"ש הנתבעים והצהרה כי הדירה בבעלותם.

5.         מצנר לא התגונן כלפי התביעה. הנתבעים מצידם, טענו כי אינם צד להסכמות שבין התובעים למצנר. לטענתם, רכשו את הזכויות בדירה במהלך הדברים הרגיל, בהסתמך על יפוי כוח תקף, וכי פרעו את מלוא סכום התמורה. אין המדובר לשיטתו, בחוזה למראית עין, אלא בחוזה תקף, בו התקשרו בתום לב ובתמורה מלאה.

6.         התביעה החלה להתברר בפני חברתי המנוחה, כב' השופטת דינה מויאל ז"ל. לדאבון ליבנו, נפטרה השופטת מויאל, לאחר שנשמעו העדים העקריים בתיק זה, וההליך הושלם בפני, כאשר הצדדים הסכימו כי אמשיך בדיון מן השלב אליו הגיעו, מבלי שאחזור ואשמע את העדים אשר כבר העידו.

7.         בסיכומיו בכתב, טען ב"כ התובעים, כי אין לקבל את גירסת הנתבעים באשר לקיום העסקה, שכן, גרסה זו נשענה על עדותו של הנתבע מס' 2 בלבד - שהינה גרסתו של עד יחיד מעוניין, אשר לא ראויה היתה לאמון, תוך שהנתבעים בחרו שלא להעיד עדים רלוונטיים.

            טענה עיקרית, שהושמעה על ידי התובעים בסיכומיהם היתה, כי תקנת השוק במקרקעין נמדדת על פי הוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 [להלן - "חוק המקרקעין"]. על פי סעיף זה, נדרשים מספר יסודות, וביניהם מתן תמורה בפועל וממשית, הסתמכות על הרישום ותום לב משך כל ההליך, מעת ההתקשרות ועד לרישום. לטעמם של התובעים, לא התקיימו יסודות אלה.

            באשר להעדר תום לבם של הנתבעים, מפרטים התובעים את העובדות הבאות:

א.         על פי הסכם אחר, אשר נערך במקביל עם קונים, עולים חדשים מחבר המדינות, נמכרה הדירה תמורת סך השווה ל0 125,000$ - סכום המשקף נכונה את שווי הדירה.

ב.         הנסיבות האופפות את עריכת זיכרון הדברים, עריכת ההסכם רק לאחר התשלום, ותשלום מס שבח בבהילות, מעידות על כך כי הנתבעים אינם תמי לב.

ג.          התובעים לא חתמו על ההצהרה למס שבח, כאשר ההצהרה שהוגשה לשלטונות המס היתה כוזבת, וללא חתימתם.

ד.         בפגישה הראשונה, שנערכה בין התובעים לנתבע מס' 2, לא טען נתבע 2 כי רכש את הדירה, אלא כי אשתו, נתבעת 3, שילמה למצנר 5,000$ וקיבלה רשות להתגורר בדירה.

8.         עוד טוענים התובעים, כי הנתבעים התעלמו מנורות האזהרה, אשר הבהבו לנגד עיניהם; לא בדקו את נכונות יפוי הכוח; התעלמו מהערת האזהרה, הרשומה לטובת רוכשים אחרים; העבירו למצנר את מלוא כספי התמורה בטרם נחתם החוזה ובטרם נרשמה על שמם הערת אזהרה; התעלמו מכך שלא ניתן היה לרשום הערת אזהרה על שמם פרק זמן ממושך ולא ניתן היה להתקשר בחוזה, ולמרות זאת שילמו, לטענתם, את התמורה, חרף הסיכון הכרוך בכך.