פסק-דין בתיק א 50439/03

רקע

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לבית עסק עקב דליפת מים מצנרת.

1. התובעת 2 (להלן: " התובעת") שכרה מהנתבעת 3 חלק מאולם, בשטח של כ- 150 מ"ר, המצוי בקומת מרתף שמתחת לקומת חנויות במבנה המרכז המסחרי ברחוב אופנהיימר 11-13 פינת הרב אשי בנוה אביבים. הסכם השכירות היה מיום 1.7.99 וזו הייתה גם תחילת תקופת השכירות. מטרת השכירות - חנות למכירת פריטי "יד שניה" (ולהלן גם: " החנות") כגון בגדים, ריהוט, כלי נוי, תכשיטים, שטיחים, צעצועים ועוד (סעיף 4 לתצהיר התובעת ומודעת הפרסום- נספח ב' לתצהיר). את החנות הפעילו התובעת ובעלה, התובע 1. הנתבעת 1, במועדים הרלוונטיים והחל משנת 1993- 1994 לערך, הייתה השוכרת, המחזיקה והמפעילה של בית קפה - מסעדה (להלן גם: " בית הקפה") אשר היה ממוקם במרכז המסחרי, קומה אחת מעל  החנות. בית הקפה הושכר לנתבעת 1 על ידי בעל הנכס, מר זלמנוב ניסן (להלן: " מר זלמנוב"). הנתבעת 1 ומר זלמנוב היו מבוטחים בביטוח אחריות כלפי צד שלישי אצל הנתבעת 2 (להלן גם: " הדר") על פי פוליסה מס' 98/04/63/023143. מר זלמנוב, בנוסף, היה מבוטח בבטוח אחריות כלפי צד שלישי אצל  הצד השלישי (להלן גם: " איילון") על פי פוליסה מס' 45/42/930004/99 וכן בביטוח אחריות כלפי צד שלישי בהתייחס לחלקים המשותפים במבנה.

2. ביום 19.7.99 התגלתה בחנות נזילת מים מבעד לתקרת החנות. המים שנזלו הציפו את העסק וגרמו לנזקים שונים לתכולת החנות. המחלוקת בין הצדדים היא הן לעניין האחריות לנזקים והן לעניין גובה הנזקים. בהתאם לכך נשמעו ראיות בתיק.

3. מטעם התובעים העידו התובעת וכן מר אהוד רוברמן, שמאי, אשר הגיש חוות דעת. מטעם הנתבעים העידו מר חן שהרבני, מבעלי ומנהלי הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים וכן מר דורון קשטן, שמאי. מטעם הנתבעת 3 העיד מר רפאל לוי, אשר טיפל בנושא מטעם הנתבעת 3. מטעם הצד השלישי העיד מר זלמנוב אהוד, בנו של מר זלמנוב ניסן. יש לציין כי הנתבעת 3 לא הגישה סיכומים בכתב בהתאם להחלטה מיום 7.5.06 ובהתאם לארכות שניתנו, למרות תזכורות שנשלחו לבא כוחה. כפי שנמסר לי, ניסיון מטעם בית המשפט לצור קשר טלפוני עם משרד ב"כ הנתבעת 3 לא צלח. בנסיבות העניין החלטתי לשקול את אחריות הנתבעת 3 על פי כלל כתבי הטענות והראיות שהוגשו.

שאלת האחריות

העובדות

4. העובדות הרלוונטיות לעניין התרחשות האירוע אינן שנויות במחלוקת של ממש בין הצדדים. אציין כי המקור המהימן ביותר בעיני, לעניין רצף האירועים והמועדים, היא חוות דעתו של מר קשטן אשר ביקר במקום מיד לאחר האירוע, בצע מספר פגישות וביקורות בעניין ורשם את חוות  דעתו וממצאיו מיד לאחר מכן. התובעת עצמה לא זכרה באופן מדויק את המועדים הרלוונטים לעניין רצף האירועים. למעשה, היא גם לא הייתה נוכחת בעת התרחשות כל האירועים אלא התובע 1, אשר לא העיד (" אני לא טיפלתי בזה, בעלי טיפל" - עמ' 11 שורה 9; " אני לא יודעת. אני גננת במקצועי. אני רק עזרתי לבעלי. באותה תקופה עבדתי כגננת חצי יום ואח"כ רצתי לעבוד איתו בהמשך של היום" - עמ' 11 שורות 21-23), והתרשמתי כי בעדותה מספר אי דיוקים. מר רוברמן החל טיפולו בנושא רק באוקטובר 1999, כארבעה חודשים לאחר האירוע, כך שקשה להסתמך על המידע הכלול בחוות דעתו לעניין סדר האירועים, אותם רשם מפי התובעים בדיעבד, כאמור. העובדות העיקריות תתוארנה להלן.

5. החנות החלה לפעול, כאמור, ביום 1.7.99. ביום 14.7.99 הבחין התובע 1 בכתם רטיבות ברצפת החנות. בתצהיר התובעת מצוין עוד כי היה גם ריח של עובש. התובעים הזמינו למקום שרברב מטעמם (בשם סמי) אשר הגיע למקום ביום 15.7.99 אך לא מצא כל דליפה. התובעים מסרו על כך למר לוי, נציג הנתבעת 3. מר לוי הגיע למקום והבחין ברטיבות על השטיח. מר לוי הזמין שרברב בשם אשר מ"חגי אינסטלציה" אשר הגיע למקום ביום 16.7.99 עם מכשיר אלקטרוני לגילוי נזילות, בדק את המרתף ולא מצא כל דליפה מהצנרת. מאחר ולא הובחנה רטיבות מתקרת המרתף עלתה השערה כי מדובר בנזילה ממערכת הביוב של הבניין. ביום 18.7.99, יום א', הזמין מר לוי שרברב נוסף, "צביקה שירותי ביוב". הוא בדק את מערכת הביוב של המרכז המסחרי ובצע שאיבת מים מבור הביוב וניקוי תעלת הביוב.

למחרת, יום ב', 19.7.99, הגיע התובע 1 לחנות וגילה  נזילת מים מבעד לתקרת המרתף. מדובר בתקרת בטון המכוסה בלוחות דקורטיביים. המים הציפו את העסק וגרמו לנזקים. התובע 1 פנה למר לוי אשר הזמין מיד שוב את השרברב אשר  מ"חגי אינסטלציה", שערך בדיקה נוספת באמצעות מכשיר אלקטרוני לגילוי נזילות. הפעם אותרה נזילה מצנרת המותקנת מתחת לרצפת בית הקפה. מר קשטן ציין כי בבית הקפה לא נראו כתמי רטיבות או סימן אחר.  באותו היום, כאשר נודע הדבר לנתבעת 1, היא סגרה  את ברז המים  הראשי של האגף בו ארעה הנזילה עד לתיקון הצנרת. באותו יום דווח הדבר גם למר זלמנוב ( סעיף 6 לתצהיר מר אהוד זלמנוב).  ביום 21.7.99, יום ד', בוצע תיקון צנרת המים המותקנת מתחת לריצוף במטבח בית הקפה. עלות התיקון הייתה 600 ש"ח ללא מע"מ. כפי הנראה מר לוי נשא בתשלום זה, אם כי הדבר לא הוברר סופית (עדות מר קשטן עמ' 45 שורות 8-10). במסגרת התיקון הוחלף קטע צינור באורך של כמטר המזין את כיור המטבח בבית הקפה. מיקומו של הקטע שדלף היה מתחת לריצוף.

6. במסגרת פרק עובדתי זה יש לציין כי אמנם התובעת, בתצהירה, ציינה כי המים חדרו לחנות " דרך רצפת החנות" (סעיף 21 לתצהיר) אך הדברים אינם מדויקים. נזילת המים הייתה מהתקרה, כפי שמוסבר בחוות הדעת של מר קשטן, כפי שנראה בתמונות שצורפו לחוות הדעת  וכפי שמצויין גם  בחוות דעתו של מר רוברמן (סעיף ג'). עוד יש לציין כי התובעת בתצהירה ציינה כי הנזילה ארעה ביום ראשון, ללא תאריך, לעומת המצויין בחוות דעתו של מר קשטן, כי ארעה ביום שני, 19.7.99. בעניין זה ולעניין  המועדים המדוייקים ורצף ההתרחשויות, כפי שציינתי, אני מעדיפה את המפורט בחוות דעתו של מר קשטן על עדותה של התובעת.

7. מר אהוד זלמנוב ציין בתצהירו כי הנתבעת 1 ערכה שיפוצים בבית הקפה כחמש שנים טרם האירוע ואז גם הוחלפה על ידה צנרת. הוא הוסיף בחקירתו כי הנתבעת 1 בנתה מטבח חדש והוסיפה חדר שירותים. עם זאת, לא ידע לומר אם הצנרת מתחת לרצפה הוחלפה ולא ידע " אם בכלל נגעו בצנרת" (עמ' 57 שורות 21-22). הוא אישר כי " הנתבעת 1 לא בצעה אף פעם שיפוצים ללא הסכמתי וללא ידיעתי" (עמ' 58 שורות 17-18). מר שהרבני, מנהל הנתבעת 1 במועד הרלוונטי, ציין בתצהירו כי הוא לא היה מעורב באירוע אלא שותפו דאז, מר שחר טוביה, אשר, למיטב ידיעתו, אינו מתגורר בישראל כיום.  עם זאת  העיד, כי נערכו מספר פעמים שיפוצים בבית הקפה וכי הוא היה אחראי על השיפוצים (עמ' 50 שורה 3, עמ' 48 שורה 21).  הוא העיד כי עד שנת 2001 - 2002  " לא הורמה רצפה...תמיד עבדנו עם צנרת חיצונית ולא פנימית" ובכל מקרה עבדו עם צנרת פלסטיק ולא ברזל (עמ' 47 שורות 9-14), כאשר הצינור שהוחלף באירוע  היה צינור ברזל (כפי שנראה בתמונות שצורפו לחוות דעתו של מר קשטן וראה גם עדותו של מר קשטן - עמ' 42 שורות 15-16). 

טענות הצדדים

8. התובעים טוענים כי חל בענייננו הכלל בדבר היפוך נטל הראיה בהתאם לסעיפים  38  ו - 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968 (להלן:" פקודת הנזיקין") ולכן על  הנתבעת 1, כמי שהחזיקה בבית הקפה ובצינור המים שכשל להוכיח כי לא התרשלה. התובעים טוענים כי הנתבעת 1 לא עמדה בנטל זה - לא הוכיחה כי דאגה לתחזוקה שוטפת של הצנרת, לא הוכיחה כי הצנרת הייתה באיכות טובה וסבירה וגם לא הוכיחה  שנעשתה על ידה בדיקה שגרתית על מנת לאתר תקלות. נטען כי  הנתבעת 1 לא הוכיחה כי נקטה פעולה מונעת כלשהי על מנת לצמצם את הסיכון שבנזילת מים מהצנרת. נטען כי כל שעשתה הנתבעת 1 הוא לסגור את ברז המים הראשי לאחר שהתגלתה הנזילה אך בכך אין די. מעבר לכך, נטען, גם ללא היפוך נטל הראיה הוכחה התרשלות הנתבעת 1 לאור העדר פעולות מניעה ותחזוקה. התובעים מתבססים עוד על עדותה של התובעת, על פיה, בסוף חודש יוני  1999 התגלתה דליפה מהשירותים בחנות. מר לוי הזמין שרברב. " עובדת המסעדה שראתה את האינסטלטור בקשה ממנו שיבוא לתקן נזילה במסעדה אך הדבר לא יצא אל הפועל כיוון שהם לא הגיעו להסכמה לגבי התשלום" (סעיף 17 לתצהיר התובעת).  בהקשר זה נטען כי עדות זו לא נסתרה וממנה יש ללמוד כי הנתבעת 1 הייתה מודעת לנזילה שהייתה בבית הקפה עוד מיוני 1999 ולא עשתה דבר על מנת לטפל בה. לעניין הנתבעת 3 נטען כי חלה עליה אחריות לדאוג לכך שהנכס שהושכר לתובעת יהא שמיש ותקין ומתאים להפעלת החנות. אחריות הנתבעת 3, כנטען, לנזק, היא חוזית וגם נזיקית. נטען כי לנתבעת 3 השליטה בצנרת המים ויכלה היא למנוע הנזק. נטען להיפוך נטל הראיה גם לעניין הנתבעת 3 וגם להתרשלותה לעניין תחזוקת הצנרת ומניעת דליפות מים. עוד נטענו טענות שונות לעניין תוקפו של החוזה בין התובעת ובין הנתבעת 3 ובין היתר נטען להיותו חוזה אחיד ובו תנאים מקפחים. 

9. הנתבעות 1-2 טענו כי הנתבעת 1 אינה אחראית לאחזקת צנרת המים בבית הקפה. נטען כי הנתבעת שכרה את בית הקפה ממר זלמנוב במצבו כפי שהוא ולא הוכח כי היא "נגעה" בצנרת שכשלה, גם אם ערכה שיפוצים במקום. עוד נטען כי הנתבעת 1 לא ידעה אודות הדליפה ומרגע שנודע לה, ביום 19.7.99, פעלה בסבירות הראויה וסגרה את ברז המים. נטען כי לא הייתה כל דליפה ביוני 1999 וכי הדבר לא הוכח, מעבר ל"רכילות" ששמעה התובעת ואשר לא נתמכה בדבר. עוד נטען לאשם תורם של התובעים.

בהודעה לצד השלישי טענו הנתבעות 1-2 כי קיים כפל ביטוח למר זלמנוב -אצל הנתבעת 2 ואצל הצד השלישי- ועל כן יש לחייב את הצד השלישי בפיצוי התובעים על פי דיני כפל ביטוח. יש להדגיש כי בהודעה עצמה לא נטענה כל טענה בעניין אחריותו של מר זלמנוב, להבדיל מטענות לעניין כפל ביטוח. בסיכומי הנתבעות 1-2 נאמר משפט אחד לעניין זה כי, ל" לחילופי חילופין יש להטיל האחריות לנזקי התובעים לכתפי מבוטח צד ג'" ובהמשך נאמר כי מר זלמנוב הוא "אחראי בלעדי לתקינות הצנרת".

10. הנתבעת 3 טענה בכתב ההגנה שלה ובתצהירו של מר לוי כי לתובע 1 אין כל יריבות עמה שהרי רק התובעת חתמה על הסכם השכירות. נטען כי הנזילה הייתה מצנרת בית הקפה ובאחריות בית הקפה ולנתבעת 3  אין כל אחריות בעניין. היא טענה כי החנות תוחזקה על ידה כנדרש. נטען כי התובעת הפרה את הסכם השכירות בכך שלא בטחה את החנות ותכולתה כנדרש בחוזה, כולל  בגין נזקי מים. נטען כי התובעת חבה לנתבעת 3 כספים על פי הסכם השכירות וכי יש לקזז הסכומים האמורים מכל סכום שיגיע לתובעת מהנתבעת 3, אם יגיע.  

11. הצד השלישי טען כי משלא צורף מר זלמנוב כנתבע וגם לא כצד שלישי ומשלא נטענה כל טענה בהודעה לצד השלישי כנגד מר זלמנוב, מבוטח הצד השלישי, במישור הנזיקי  או החוזי (עובדה מובנת לאור כך שמר זלמנוב הוא מבוטחה של הנתבעת 2 ומבטחת אינה יכולה לטעון טענות כנגד מבוטחה) - הרי שלא ניתן לקבוע כי הצד השלישי חב חבות כלשהי. משלא נטענה וממילא לא הוכחה כל טענה בעניין אחריות מבוטח הצד השלישי - אין הצד השלישי יכול לחוב  על פי הפוליסה שהרי עוסקים אנו בביטוח אחריות. בהחלטתי מיום 31.10.06 איפשרתי לנתבעות 1-2 להגיב לסיכומי הצד השלישי בתוך שבעה ימים. תגובה לא התקבלה עד לכתיבת פסק הדין. 

דיון

12. מקור הנזילה היה בצינור השייך לבית הקפה. עובדה זו הוכחה כנדרש, על פי מאזן הסתברויות. מר קשטן, השמאי מטעם הנתבעות 1-2 עצמן, הסביר זאת בצורה ברורה במסגרת חוות דעתו,  בלווית תצלומים. הובהר כי הצינור שתוקן הוא הצינור שהיה ברצפת בית הקפה ולאחר שתוקן פסקה הנזילה. מסקנה זו לא נסתרה על ידי כל עדות אחרת אלא להפך, חוזקה על ידי עדות התובעת, חוות דעתו של מר רוברמן, עדות מר שהרבני ועדות מר לוי.  בית הקפה והצנרת היו מוחזקים על ידי הנתבעת 1. המבנה  היה בבעלות מר זלמנוב.

13. סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע: " בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי דבר שנמלט  העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או הממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". מים הם "דבר נמלט", העלול לגרום נזק בהימלטו וראה דעת רוב בע"א 302/67 מפ"י בע"מ נ' אשכנזי ושות', פ"ד כב(1) 211  על פיה  " אין חולק  על כך  שמים שנמלטו עשויים להזיק, ושיצאו מרשות הנתבעים - המערערים. לא נותרה איפוא למערערים אלא הגנה אחת, והיא שלא התרשלו" (שם, עמ' 222).  מקום בו נגרמו נזקים עקב  הימלטות מים במהלך שימוש רגיל בנכס על ידי תופש הנכס (וראה הגדרת "תופש" בסעיף 1 לפקודת הנזיקין) - חייב התופש בחובת הזהירות ובחובה להראות כי נקט אמצעים סבירים כדי למנוע נזק. בענייננו - הנתבעת 1 הייתה תופש הנכס ממנו נמלטו המים ולכן חל בענייננו הכלל בדבר היפוך נטל הראיה. על הנתבעת 1 החובה להוכיח כי לא התרשלה בתחזוקת הצנרת שהייתה בשליטתה. וראה עוד לעניין זה ולעניין אחריות מחזיק: ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח , פ"ד לא(2) 630;  ע"א (י-ם) 4310/03 החברה לפיתוח מפעלים בע"מ נ' חברת רהיט להיט בע"מ  (16.10.03) ; ע"א (נצ') 3156/03 עמידר נ' רגב ואח' (6.9.04); בר"ע (ת"א) 2446/04 סדזבקה נ' יעקובי (2.10.05).  

14. איני סבורה כי חלות  בענייננו הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין. לא קיימת בענייננו "עמימות ראייתית" המהווה תנאי יסוד להחלת הסעיף (ראה: רע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות (1972) בע"מ (10.7.06)) אלא הוצגה גרסה עובדתית בעניין נסיבות האירוע. בנוסף, הנזק לא נגרם בענייננו "על ידי" נכס שלנתבעת 1 הייתה שליטה עליו, דהיינו, הצנרת, אלא על ידי המים, שהם, כאמור, בגדר "דבר נמלט".

15. הנתבעת 1 לא הוכיחה כי נקטה פעולות כלשהן לעניין תחזוקת הצנרת שבבית הקפה. לא נטען וגם לא הוכח כי נעשו פעולות מניעה כלשהן, כגון בדיקות תקופתיות לאיתור נזילות או פעילות מונעת אחרת. יש לזכור כי אנו עוסקים בבית קפה - מסעדה ובפעילות עסקית הכרוכה לכאורה בשימוש רב במים ולאורך שעות ארוכות. הנתבעת 1 לא טענה ולא הוכיחה כי בצעה פעולות אקטיביות כלשהן מצידה והיא אינה עומדת  בנטל להוכיח כי לא התרשלה. הפעולה היחידה אותה עשתה הנתבעת 1 היא סגירת ברז המים לאחר שהודע לה על הדליפה עקב בדיקת שרברב,  אשר כלל לא הוזמן על ידה. מעבר לנדרש אציין כי גם אם לא היה חל בענייננו הכלל של היפוך נטל הראיה חלה אחריות על הנתבעת 2. הנתבעת 2 חבה חובת זהירות לתובעת, כמחזיקת נכס שכן, חובה מושגית וקונקרטית, לתחזק את הצנרת אשר בשליטתה באופן סביר וראוי. הנתבעת 1 לא נקטה כל אמצעי סביר למניעת דליפת מים משטחה ובכך התרשלותה, אשר גרמה לנזק. אוסיף ואציין כי הטענה כי הייתה דליפת מים בבית הקפה עוד בחודש יוני, טענה אשר נשמעה מפי התובעת 1, הייתה טענה שנסמכה על עדות כללית של  התובעת שהייתה עדות מפי השמועה ולא התבססה על ידיעתה האישית של התובעת.  לא ניתן  גם לדעת מעדות כללית זו של התובעת אם הדליפה קשורה בקשר כלשהו לאירוע שארע ולצינור ממנו נמלטו המים ולא ניתן לבסס עליה מסקנה כלשהי.

לאור כל האמור אני קובעת כי הנתבעת 1 חבה בנזקים שנגרמו לתובעים עקב הימלטות המים.