פסק-דין בתיק א 50431/06

בפני תביעה על סך 250,000 ש"ח והודעה לצד שלישי על סך 50,000 ש"ח.

רקע

התובעת 2 היא בתם של ה"ה יעקב ורבקה בן-יהודה ז"ל (להלן: " המשכירים"), אשר הורישו לה את רכושם, הכולל גם חנות ברחוב אבן גבירול 65 תל- אביב. (להלן: " החנות").

ביום 5/12/02 נכרת ונחתם בין המשכירים לבין הנתבעת 1 ( להלן:" הנתבעת") חוזה שכירות בלתי מוגנת של החנות לתקופה של שנה מיום 1/1/03 ועד 31/12/03 ( להלן:" החוזה").

הנתבעים 2, 3 ו-4 (להלן:" הנתבעים") חתמו על החוזה כערבים לקיום חיובי הנתבעת כלפי המשכירים.

תמצית טענות התובעים

בחודש אפריל 2003 החלה הנתבעת לפגר בתשלום דמי השכירות. המשכירים ראו בכך הפרה יסודית של הסכם השכירות והודיעו על ביטולו ביום 22/08/03. במקביל הוגשה על ידם תביעה לפינוי לבית משפט השלום בת"א. הנתבעים לא התגוננו וניתן נגדם פסק דין המורה על פינוי החנות עד ליום 07/05/04.

לטענת התובעים, בפועל הוחזרה החזקה בחנות רק ביום 01/11/04.

התובעים עותרים לחיוב הנתבעים כדלקמן:

אי תשלום דמי השכירות במלואם בחודשים  8/2003-4, פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי החנות החל מ- 9/2003 ועד 11/2004 ופיצוי עבור הפסד דמי שכירות עתידיים נוכח מצב החנות לאחר הפינוי.

התובעים טוענים כי בשל מעשי ו/או מחדלי הנתבעים נגרמו להם נזקים בהיקף של 735,513 ש"ח, אך מטעמי אגרה הם מעמידים את תביעתם על סך 250,000 ש"ח.

תמצית טענות הנתבעת 1

הנתבע 2 שכר את החנות מהמשכירים במשך 13 שנה.

בשנת 2002 הורשע הנתבע 2 בביצוע עבירות של הפעלת משחקים אסורים ונגזר עליו מאסר על תנאי. עקב כך נמנע ממנו להמשיך לשכור את החנות בשמו והוא ביקש מהנתבעת (שהיא גיסתו) לשכור אותה במקומו. הנתבעת טוענת כי הנתבע 2 הציג בפניה מצג שווא והיא לא ידעה את הסיבה האמיתית לבקשתו.

המשכירים, לעומת זאת, ידעו כל הזמן כי הנתבע 2 הוא השוכר האמיתי וכי הנתבעת חתומה על ההסכם למראית עין בלבד.

הנתבעת טוענת כי הנתבע 2 הוא החייב האמיתי בנזקי התובעים (המוכחשים) ועל כן שלחה הודעת צד שלישי על סך 50,000 ש"ח כנגד נתבעים 4-2.

לגופו של עניין טוענת הנתבעת, כי לא קיים חוב עבור דמי השכירות.  אומנם בסיום תקופת השכירות נותר חוב בגובה של כ-  6,000 ש"ח וזאת על-פי רישומי התובעים עצמם, אך סכום זה שולם במהלך המשפט.

באשר לפינוי החנות, טוענת הנתבעת כי החזקה בחנות נמסרה ביום 15/06/04 על ידי מסירת המפתח לאבי התובעת ז"ל ובא כוחו במהלך פגישה בין הצדדים.

החנות הוחזרה לבעליה במצב בו הושכרה. הנתבעת לא ביצעה במושכר שינויים ועל כן לא חלה עליה חובה להשיב את המצב לקדמותו.

אם התובעים טוענים לליקויים כלשהם, היה עליהם לתקנם ולאחר מכן ולדרוש את השבת העלויות וזאת במטרת להקטין את נזקם.

תמצית טענות נתבעים  4-2

הנתבעים טוענים כי הפיגור בתשלום דמי השכירות נעשה בהסכמת המשכירים אשר היו מודעים לקושי כלכלי נקודתי שהתעורר. היות וכך, לא קמה למשכירים הזכות לבטל את חוזה השכירות באוגוסט 2003 ואין לחייב את הנתבעים בתשלום עבור איחור בפינוי ממועד זה.

לטענת הנתבעים, החנות נמסרה ביום 15/06/04, דהיינו בדיוק במועד בו נדרשו לעשות כן על-פי מכתבו של בא כוח המשכירים.