פסק-דין בתיק א 5039/03

בפני תביעת אישתו וילדיו של המנוח מוניב עפיף טוקאן (להלן: "התובעים" ו"המנוח"), שהינם אזרחי ותושבי ירדן, כנגד מוהיב עפיף טוקאן, אחיו של המנוח (להלן: "הנתבע"), שהינו אזרח ותושב ישראל, להצהרה, כי הינם הבעלים של מחצית מהנכס הידוע כגוש 30514 חלקה 4, בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים. עוד תובעים הם, כי בית המשפט יורה לנתבע ליתן חשבונות מפורטים לגבי ההכנסות אשר התקבלו מהשכרת הנכס הנ"ל, ובהתאם, לחייבו לשלם לתובעים את חלקם.

רקע

1.         לאחר הגשת כתב ההגנה, התברר כי מרבית העובדות אינן שנויות במחלוקת. לדברי שני הצדדים, ענייננו במגרש בשטח 979 מ"ר עליו בנוי מבנה הכולל מרתף שמעליו 3 קומות, הכוללות 3 דירות (להלן: "הנכס"), הרשום כולו על שם הנתבע. בתחילה, היתה מחלוקת האם הקומות אשר נבנו על ידי הנתבע דינן כדין הנכס עצמו או לאו, אולם במהלך הדיון התברר כי התובעים אינם חולקים על זכויות הנתבע בקומות העליונות, ועניין זה יפורט להלן.

נכס זה היה בבעלות אימם של המנוח והנתבע, אולם בשנת 1986, טרם מותה, נתנה האם ייפוי כוח לנתבע להעביר את הנכס על שמו. הנתבע לא חלק על כך שהבעלות בנכס היתה משותפת וטען כי בשנת 1994 הוסכם בין האחים כי המנוח יותר על חלקו בנכס תמורת 300,000$.

עיקרה של המחלוקת בתביעה זו סובבת סביב השאלה האם היה הסכם בין האחים, לפיו ויתר המנוח על חלקו בנכס או לאו.

טענות התובעים

2.         התובעים טוענים שהם יורשיו של המנוח, ואף הוכיחו זאת באמצעות התעודות הציבוריות שצירפו אשר אושרו על ידי הנציג הקונסולרי הישראלי שבירדן. מאחר שאימם של המנוח והנתבע החליטה להעביר את הנכס לשני בניה באופן שווה, הם זכאים להירשם כבעלים על מחצית מהנכס.

לדבריהם, טענות הנתבע, הן ביחס ליחסים שהיו בין המנוח ובני משפחתו והן ביחס למצבם הכלכלי של בני המשפחה, אינן נכונות. בתשובתם, טוענים הם כי המנוח היה איש משפחה חם ואוהב וכי המשפחה לא סבלה מקשיים כלכליים, וההיפך מכך.

בסיכומיהם, חזרו התובעים וטענו כי היה על בית המשפט להורות על היפוך נטל הבאת הראיות, מאחר שהטענה בדבר מעמדם כיורשים הינה סתמית, קנטרנית ובלתי מבוססת. אולם, אף ללא היפוך סדר הבאת הראיות, טוענים הנתבעים כי נטל שכנוע לגבי טענת הויתור מוטל על כתפי הנתבע.

עוד טוענים הם, כי ממעשיו ומהתנהגותו של המנוח עולה בבירור כי הוא לא הכיר בהסכם הנטען על ידי הנתבע. כמו כן, דוחים הם את טענתו בעניין ההסכם, הן לאור הסתירות, לטענתם, בין גרסתו בכתב ההגנה ובין גרסתו בעדותו, והן לאור העובדה כי לא הוכיח את קיומו של ההסכם.

באשר למסמכים אשר צירף הנתבע לכתב הגנתו, טוענים התובעים כי מדובר במסמכים אשר אחד מהם אינו אותנטי ואינו קביל והאחר מזוייף.

מוסיפים התובעים, כי בניגוד למצבם הכלכלי השפיר, הרי דווקא מצבו הכלכלי של הנתבע אינו טוב ומדובר באדם אשר החליף מקומות עבודה באופן תדיר, ומשנת 1999 כלל לא עובד. טענה זו סותרת, מיניה וביה, את טענת הנתבע כי הוא זה אשר סייע באופן כלכלי למנוח.

בסוף דבריהם, טוענים התובעים כי אף אם יקבל בית המשפט את גרסתו של הנתבע אזי יש לקבוע כי מוטלת עליו חובת הוכחה מוגברת, כפי שנדרש בתביעות כנגד עיזבון, לאור העובדה כי מדובר בטענה כנגד אדם אשר אינו בין החיים.

טענות הנתבע

3.         ראשית, טוען הנתבע כי התובעים לא הוכיחו כי הם יורשיו של המנוח ועל כן יש לדחות את התביעה.

בסיכומיו, דוחה הנתבע את ניסיונם של התובעים לטעון, פעם נוספת, כי נטל ההוכחה מוטל עליו, זאת לדבריו, על פי החלטתי מיום 26.10.03. בעניין טענת זיוף המסמכים מוסיף הנתבע כי כאשר טוענים טענת זיוף, נטל ההוכחה הינה על הטוען את הטענה, ובמקרה דנן, על התובעים.

בעניין היקף היריעה, טוען הנתבע כי במהלך חקירתה של התובעת היא הודתה כי גדר המחלוקת הינו רק לגבי המגרש, המרתף והקומה הראשונה. לעניין שתי הקומות אשר נבנו על ידי הנתבע, הכירה התובעת בזכויותיו הבלעדיות של הנתבע. לדברי הנתבע, עצם העלאת הדרישה אף לגבי קומות אלו בסיכומים מהווה חוסר תום לב קיצוני ושימוש לרעה בהליכי המשפט, אשר די בהם כדי להביא לדחיית התביעה.

באשר לשאלת קיומו של ההסכם, לפיו הועברו זכויות המנוח בנכס לנתבע, טוען הנתבע כי הוכח שהחל משנת 1994 המנוח לא התעניין בנכס. הוא לא התעניין בבניית הקומות הנוספות ולא דרש את דמי השכירות עבור קומת המרתף, לא עבור השימוש העצמי ולא עבור השכרתו מתחילת שנת 1998. עוד מוסיף הנתבע בעניין זה, כי אי דרישתו של המנוח לרישום זכויותיו, אף לאחר שנת 1994, לאחר חתימת חוזה השלום עם ירדן, על אף שדרש קיומן של כל התחייבויות הנתבע שלא קוימו בזמן, מהווה ראיה לקיומו של ההסכם הנטען. הוכחה נוספת לקיומו של ההסכם, לדברי הנתבע, הינה אי השארת תיק מסמכים לגבי נכס זה. למעשה, אין בידי התובעים ולו מסמך אחד לגבי הנכס. את טענתם לפיה נגנב התיק, דוחה הנתבע מאחר שטענה זו נטענה בעלמא, ללא כל אסמכתא או הסבר מניח את הדעת.

באשר לאמיתות עדותו, טוען הנתבע כי לא זו בלבד שאין לקבל את עדותו של המומחה לכתב יד, מאחר שהיא חוות דעת של "שורה תחתונה" בלבד, אלא אף גרסתו נתמכת בעדויות ובמסמכים רבים.