פסק-דין בתיק א 50035/00

בפני תביעה כספית בסך 47,303.36, נכון ליום הגשתה 8.5.00.

טענות התובעת

התובעת ונתבע 1 (להלן: "הנתבע") הם הבעלים בחלקים שווים של חנות מספר 10 בביתן ג' בשוק הסיטונאי בתל אביב (להלן: " החנות").

הנתבעים הקימו שותפות לא רשומה לשיווק פירות וירקות בשם "קירור דורית-אמנון זאדה" (להלן: " השותפות"), אשר בהתאם להסכם בעל פה, שכרה מהתובעת את חלקה בחנות החל מיום 1.4.93 ועד ליום 31.7.94, בדמי שכירות בסך 2,500 ש"ח. ביום 31.7.94 פורקה השותפות ופינתה את החנות, ונותרה חייבת לתובעת דמי שכירות בסך 27,500 ש"ח.

כל אחד מהנתבעים טען בפני התובעת, כי הנתבע האחר הוא שחייב את דמי השכירות ונתבע 1 ביקש ממנה להמתין את לסיום הבוררות, אותה הוא מנהל עם נתבעת 2, (להלן: "הנתבעת").

בפועל לא קיבלה התובעת כל תשלום על חשבון החוב.

טענות הנתבע

הנתבעת, היא לבדה שכרה את החנות מהתובעת והנתבע עבד אצלה כשכיר, בהתאם לטופס 106 של הנתבעת.  לטענתו, הנתבעת בלבד חייבת את סכום התביעה, לתובעת.

טענות הנתבעת

הנתבעת לא התקשרה עם התובעת בכל הסכם שכירות, לא בכתב ולא בעל פה, אלא שהתובעת מסרה לנתבע את החזקה הבלעדית במושכר כנגד תשלום דמי שכירות. לכן, הנתבע הוא החייב העיקרי בדמי השכירות.

הנתבעת אכן הפסיקה את הפעילות הכלכלית המשותפת עם הנתבע ביום 31.7.94.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              

דיון

הצדדים חלוקים בשאלה מי מבין הנתבעים, חייב לתובעת את דמי השכירות נשוא תביעה זו.

טענת הנתבעת בסיכומיה, להעדר הוכחת בעלות התובעת, מהווה הרחבת חזית. טענה זו, הועלתה לראשונה בסיכומיה, זאת לאחר, שהנתבעת הינה צד למחלוקת זו, כבר משנת 1997, עת צורפה לתיק, על ידי הנתבע (הנתבע בתיק אזרחי 26181/95), כצד ג'.

הנתבע הצהיר לפרוטוקול כי לתובעת מגיעים מהנתבעת דמי שכירות, בסך 2,500 ש"ח  עבור 16 חודשי שכירות. זאת, לאור העובדה שלטענתו, התקיימה שותפות לא רשומה בינו לבין הנתבעת, אשר החזיקה בחנות וניהלה בה עסק לממכר ירקות. לגרסתו, הוא זה שהתקשר בעל פה בשם השותפות, בהסכם שכירות עם התובעת לגבי חלקה בחנות.

בפועל, התובעת קיבלה 5 שיקים משוכים על ידי הנתבעת לפקודתה, בסך 2,500 ש"ח כל שיק. השקים אשר נמשכו על ידי הנתבעת, והועברו לתובעת ו/או הופקדו בחשבונה, באמצעות הנתבע.

לגרסת התובעת, לאחר שהנתבעת מסרה לה את 5 השיקים ואלה נפרעו, היא דרשה ממנה, לפתוח תיק במס הכנסה, שאם לא כן לא תמשיך לשלם לה את דמי השכירות. (עמוד 7 שורה 3-6 לפרוטוקול).

לגרסתה, סכום כתב התביעה הוא, לאחר שקוזז התשלום בפועל בהתאם לאותה 5 שיקים.

לגרסתה, הנתבע, הפקיד בחשבון הבנק שלה את השקים שנמשכו לפקודתה על ידי הנתבעת,  מבלי שנדרשה לתת קבלות.

התובעת השיבה בחקירתה, כי לא נפגשה עם מי מטעם הנתבעת, אך דיברה עמם טלפונית. (עמוד 8 שורה 19-20 לפרוטוקול).

איני מקבלת את גרסת הנתבעת בסיכומיה, לפיה, לתובעת 3 גרסאות שונות. מדובר בתביעה לדמי שכירות, אשר הוגשה לראשונה בשנת 1997 נגד הנתבע בלבד בעילה של תשלום חוב דמי שכירות בסך 32,000 ש"ח. הנתבעת צורפה אז כצד ג', ועל דעת כל הצדדים, קיבלה הסכמתם להעביר את המחלוקת לבוררות, תוקף של פסק דין.

בהתאם לפסק הדין אשר ניתן בתיק הנ"ל, על ידי כב' השופט שמעוני, הועברה המחלוקת לבוררות:

"הנני נותן תוקף של החלטה למוסכם בין הצדדים, בהתאם מורה על מחיקת התובענה ועיכוב ההליכים בהודעת צד ג' שהגישה הנתבעת נגד הצד השלישי. מפאת העברת הסכסוך לבוררות תוחזר האגרה". (ת.א 26181/95 זאנט צלח נ דורית קירור ושיווק פרי בע"מ, נספח י' לתצהיר עדות ראשית של התובעת).