פסק-דין בתיק א 4996/03

רקע

1.         תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975, בגין תאונת דרכים המהווה גם תאונת עבודה בשירות המעביד, שארעה לתובע ביום 29.10.00 (להלן:"התאונה").

2.         אין מחלוקת בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי ובשאלת החבות. בנסיבות אלה  יתמקד הדיון בשאלת הנזק. (הצהרת ב"כ הנתבעים בעמ' 13 לפרוטוקול שורה 3).

3.         התובע יליד 23.7.82 ובעת שנפגע בתאונה היה כבן 18 שנים.

4.         לטענתו, הספיק התובע לעבוד חודש ימים טרם נפגע בתאונה, אשר קטעה את המשך עבודתו. בעניין זה צירף             התובע למוצגיו תלוש שכר לחודש 10/00, לפיו עמד שכרו על הסך של כ- 3,200 ש"ח נטו (בערכים נכונים לאותו מועד).

5.         כעולה מן התיעוד הרפואי, נפגע התובע באירוע התאונה בראשו ונגרמו לו חתכים בקדמת הקרקפת מימין, בעפעף ימני ובלחי ימין.

            התובע אושפז במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים סורוקה למשך 6 ימים.

6.         לתובע נקבעה במוסד לביטוח לאומי נכות על פי דין בשיעור משוקלל של 28% לצמיתות, החל מיום 30.4.01 (6 חודשים לאחר התאונה) ולפי הפירוט שלהלן:

            10% - בגין ירידה בשמיעה.

            10% - בגין צלקת בקדמת הקרקפת.

            10% - בגין נזק נוירולוגי.

            יצויין כי בשלב קדם המשפט, הגישו הנתבעים בקשה להתיר להם הבאת ראיות לסתירת קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בנוגע לנכות הנוירולוגית שנקבעה לתובע, ולהורות על מינוי מומחה נוירולוג מטעם בית המשפט תחת קביעת המוסד, ולחילופין, עתרו בבקשה להורות על מינוי מומחה ניורולוג שיבדוק את התובע ויקבע את נכותו שאינה קשורה לתאונה, לאור גילויו של מום מולד אשר גרם לדמם בראשו של התובע, ללא קשר לתאונה.

            בקשה זו נדחתה על ידי בהחלטה מפורטת מיום 10.4.07, לאחר שלא מצאתי כי התקיים טעם מיוחד או פגם מהותי שיצדיק קבלת הבקשה.

7.         כתוצאה מהתאונה אושרה לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי תקופת אי כושר בת 6 חודשים, מיום התאונה ועד ליום 29.4.01. לטענת התובע, לא עלה בידו מאז התאונה להשתלב בשוק העבודה, למעט כ-4 חודשי עבודה בשנת 2006.

            כיום התובע כבן 25 שנה ואינו מועסק בכל עבודה שהיא.

טיעוני הצדדים והמחלוקות

8.         הצדדים חלוקים בהערכת גובה הנכות התפקודית, בקביעת בסיס השכר לצורך עריכת חישוב הפסדי השכר, בקביעת מספרם של ימי האשפוז המזכים את התובע בפיצוי ובהערכת גובה הפיצוי בראשי הנזק השונים.

9.         התובע טוען כי יש לקבוע לו נכות תפקודית בשיעור 100% בתקופת אי הכושר המלא (6 חודשים מהתאונה), בשיעור 50% למשך שנה ו-9 חודשים נוספים, ובשיעור 28% מאז ואילך. לטענתו, קביעת נכות תפקודית כאמור, מתיישבת עם נתוניו, גילו הצעיר, היותו נעדר השכלה מקצועית, ומצב בריאותו התקין עובר לתאונה, וכן בהתחשב במצב המשק הנתון ממילא במשבר תעסוקה.

10.       הנתבעים טוענים מנגד, כי יש לקבוע נכות תפקודית בשיעור נמוך יותר ושאינו עולה על 10% (5% מתוכם בגין הירידה בשמיעה ו- 5% בגין הנזק הנוירולוגי). לטענת הנתבעים, אף הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי החליטה שלא להפעיל את תקנה 15 בקובעה כי התובע "יכול לחזור לעבודתו", וכי הנכות ברובה הגדול איננה בעלת השלכות תפקודיות מטבעה - הדבר נכון הן לגבי הנכות האסטטית בגין הצלקת, הן לגבי הנכות בגין הירידה בשמיעה שהינה ירידה קלה בלבד ללא השפעה על יכולת ביצוען של רוב רובן של העבודות, והן לגבי הנכות הנוירולוגית המתבססת על תלונות סובייקטיביות בלבד (וככל שהמדובר בליקויים הנובעים מן המום המולד, הרי שאלה אינם קשורים לתאונה).

11.       באשר לקביעת בסיס השכר לצורך עריכת חישוב הפסדי השכר, טוען התובע בסיכומיו, כי יש לערוך את החישובים על בסיס השכר הממוצע במשק, ולא על בסיס השכר שהשתכר בפועל, אשר אינו משקף את פוטנציאל השתכרותו האמיתי, זאת, לאור גילו הצעיר של התובע עת נפגע בתאונה, 18 שנים בלבד, וההלכה הנוהגת בעניין זה.

12.  הנתבעים מתנגדים לקביעת בסיס שכר בגובה השכר הממוצע במשק משני נימוקים: