פסק-דין בתיק א 49558/05

מבוא וטענות הצדדים

1.       לפניי תביעה להשבת תשלומים נלווים להובלה בינלאומית, בסך 14,715 ש"ח, אשר התובעת שילמה לנתבעת בלא שהיה מקום לחייבה בגינם.

2.       התובעת טוענת שלפי הנוהג - התשלומים הנלווים הנדונים אמורים היו להיות משולמים על ידי המשלחים בחו"ל, בשים לב לאופי העסקות הנדונות כעסקות הכוללות הובלה (CIF). לפיכך לא היה מקום לכך שהנתבעת, כנציגתם של המשלחים בחו"ל, תחייב בהם את התובעת, כנציגתם של היבואנים בישראל. משהיבואנים סירבו לשאת בתשלומים אלה, ששולמו עבורם על ידי התובעת לנתבעת - דורשת התובעת את השבתם.

3.       הנתבעת טוענת כי התביעה התיישנה, בשים לב למשטר ההתיישנות המהותית המיוחד הקבוע בפקודת הובלת טובין בים (להלן: 'פקודת ההובלה'). עוד היא טוענת להיעדר יריבות, באשר שאלת הנשיאה בתשלומים הנדונים היא בניין שבין המשלח בחו"ל ליבואן בישראל, ולא לתובעת ולנתבעת. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בדין חויבה התובעת בתשלומים האמורים בשם לקוחותיה היבואנים, ואם הלקוחות באו אל התובעת בטרוניה על כך - אין בכך אלא משום אי-הבנה מצדם, שנקל היה להתירה לו הוגשה התלונה בסמוך למועד החיוב.

דיון והכרעה

4.       איני מקבל את טענת ההתיישנות. ההוראה האמורה בפקודת ההובלה מתייחסת לתביעת אי-התאמה או נזק הנוגעת לטובים עצמם, והגיונה הברור נעוץ בהיעדר האפשרות לבדוק טענות כאמור אלא 'בזמן אמיתי'. אין בכך כדי לחסום תביעות כספיות שעניינן חיובי-יתר, אשר ניתן לבררן על יסוד חשבוניות ונורמות, ללא צורך בבדיקה בלתי-אפשרית של הטובין.

5.       המומחית גב' קוזוקין העידה, ועדותה לא נסתרה ואף תואמת את השכל הישר וניסיון החיים, כי יהיו הסדרי המימון הראשוניים אשר יהיו - בסופו של יום, הלקוח הסופי, הוא היבואן בישראל, נושא בעלויות המשלוח שהזמין פרוטוקול, עמ' 6]. לפיכך גם אם אניח, כגרסת התובעת, שכל המשלוחים הנדונים היו מן הסוג שבו המשלח בחו"ל מממן מלכתחילה את ההוצאות הנלוות לשילוח (CIF) - עדיין אין בכך כדי לחייב את התוצאה כי לא היה מקום לחייב את היבואן, באמצעות עמיל המכס המייצג אותו, לשפות בגין תשלומים אלה את מי שנשא בהם.

6.       אני מקבל את טענת הנתבעת כי אם ליבואן מסוים, במקרה מסוים, יש טענה כי אין עליו לשפות את המשלח בחו"ל בגין הוצאה מסוימת - עליו לבוא חשבון עם בעל הדבר, על יסוד התשתית החוזית שביניהם. התובעת ציטטה בסיכומיה בהסכמה [סעיף 2] את דברי נציג הנתבעת [פרוטוקול, עמ' 14] שלפיהם עמיל המכס מממן את היבואן, מבלי להיכנס למחלוקות שבין היבואן למשלח בחו"ל.

7.       בענייננו אין התובעת מעלה חלילה טענת תרמית, שלפיה הנתבעת בדתה מלבה חיובים שנדרשו כביכול על ידי המשלח בחו"ל, ואותם טפלה על התובעת. אין צריך לומר שהתובעת לא הביאה ראשית ראיה לביסוס חשד כזה, אילו היה.

8.       לפיכך עליי להניח כי החיובים שבמחלוקת נבעו מדרישות בפועל מצד המשלחים בחו"ל, שאותם מייצגת הנתבעת. הנתבעת, שאינה אלא נציגתם בישראל של אותם משלחים, "גילגלה" את החיובים האמורים אל מי שהיה אמור לשאת בהם לדידם של לקוחותיה-שלה, המשלחים בחו"ל; קרי: אל היבואנים, באמצעות נציגתם התובעת, המשמשת כמממנת שלהם. התובעת, שאינה צד לחוזה שבין לקוחותיה ללקוחותיה של הנתבעת, הייתה אמורה "לגלגל" את החיובים הלאה ללקוחותיה, היבואנים בישראל, שלכאורה - לגרסת המשלחים בחו"ל - היו אמורים לשאת בהם.

9.       אם היבואנים סברו אחרת, היה עליהם לתבוע השבה ממי שתבע וקיבל את הכסף שלא כדין, קרי: מן המשלחים בחו"ל, ולהוכיח כי לפי התשתית החוזית הרלבנטית - לא היה מקום לחיובים הללו. במקום זאת, היבואנים "האשימו את השליח", הוא התובעת, והתביעה דנן אינה אלא המשך אותו מהלך בלתי רלבנטי כלפי השליח הבא בשרשרת, הוא הנתבעת.

10.   לחלופין, ניתן להניח כי היה מקום ליבואנים למאן לשאת בחיובים כלפי הצד הקרוב להם, אשר בפועל חייב אותם בגינם, הוא התובעת; וכי היה מקום לתובעת להביא את טרונייתה כלפי מי שחייב אותה בפועל בחיובים הנדונים, היא הנתבעת; כאשר התובעת והנתבעת מתנצחים ביניהם בדין בתור שלוחיהם של היבואנים בישראל והמשלחים בחו"ל, בהתאמה. אולם, במקרה כזה עליי לקבוע כי היבואנים, באמצעות התובעת, לא הוכיחו את תביעתם החוזית כלפי המשלחים בחו"ל, באמצעות הנתבעת. הם לא הוכיחו שעל המשלחים בחו"ל היה לספוג את עלויות המשלוח; לא רק כמימון ביניים, לפי תנאיה של עסקת ה-CIF- אלא גם בחשבון אחרון.

11.   התובעת הייתה עשויה להוכיח זאת על ידי ראיות בדבר החוזים הקונקרטיים עם המשלחים בחו"ל. ראיות כאלה לא הובאו. התובעת הייתה עשויה להוכיח זאת על ידי הוכחתו של נוהג. גם זאת לא עשתה. היא לא סתרה את עדות המומחית שלפיה "אין נוהג... כל מקרה לגופו" [פרוטוקול, עמ' 8].

12.   אמנם התובעת הביאה אסמכתאות לכך שהתשלומים הנדונים משולמים על ידי מי שמשלם את דמי ההובלה [נספחים א-ב לתצהיר מטעמה], אולם אין זו קביעה אינפורמטיבית אלא אנאליטית. כלומר: משמעותה היא כי ההיטל נלווה לדמי ההובלה. גם אם אניח, כדבריי לעיל, שדמי ההובלה היו אמורים להשתלם מלכתחילה על ידי המשלחים בחו"ל - אין בכך כדי לומר שהיבואנים בישראל לא היו אמורים לשפותם על כך בחשבון אחרון; וזאת, אמנם, ביחס להיטלים כמו גם ביחס לדמי ההובלה. לשון אחר: השאלה מי אמור לשלם את ההיטלים, כמו גם את דמי ההובלה, היא בדיוק השאלה שבמחלוקת; והתובעת לא הביאה כל ראיה כי בחשבון אחרון סכומים אלה היו צריכים להיות משולמים על ידי המשלחים בחו"ל, לרבות באמצעות נציגתם הנתבעת, ולא על ידי היבואנים, לרבות באמצעות התובעת עצמה.

13.   לפיכך עליי לקבוע כי אם בכלל קיימת יריבות בין התובעת לנתבעת, במובן זה שהתובעת, כשלוחתם וכמממנתם של היבואנים, תובעת את הנתבעת, כשלוחתם וכנציגתם בישראל של המשלחים בחו"ל, בגין סטייה מהסכמות חוזיות, לרבות תניות-מכללא שיסודן בנוהג - כי אז תביעה זו לא הוכחה.

14.   התביעה לוקה בתשתיתה הראייתית גם מבחינה נוספת, הנעוצה במישור הקונקרטי. לו סברו היבואנים כי בדין חייבה אותם התובעת בתשלומים הנדונים, והיו משלימים עם חיובים אלה - היו מודים על ידי כך גם כי בדין חייבה הנתבעת את התובעת באותם תשלומים. ברור כי בנסיבות כאלה התביעה לא הייתה באה לעולם. התביעה לא נולדה, אפוא, אלא בעקבות מחאותיהם של יבואנים מסוימים. אולם, מבחינה זו, העיקר חסר מן הספר. 3 המכתבים של 3 היבואנים, המתייחסים ל-3 חשבוניות [נספחים ד1-ד3 לתצהיר מטעם התובעת] רחוקים מלהוות תשתית מתאימה לתביעה בגין כל החשבוניות שפורטו בנספח ג; ולמעשה שתיים מהן אינן נזכרות בו כלל. אפילו לגבי 3 יבואנים אלו לא הובאה כל ראיה בדבר תוצאותיהן של אותן פניות. אולי העניין סודר? אולי היבואנים קיבלו הבהרות והשלימו עם החיוב?

15.   טענתה של מתפרות ליאור בע"מ [נספח ד1], שלפיה ההוצאות כבר שולמו על ידי הספק בחו"ל, לא גובתה בכל אסמכתא. כל שיש באותו מכתב הוא בקשה לבטל חיוב שבו חייבה התובעת את אותו יבואן. לא הוברר אם הבקשה נענתה, והחיוב בוטל, תוך יצירת חיוב נגדי לחובתה של הנתבעת. מעצם ביצוע החיוב עולה שהתובעת לא ראתה בחיוב של הנתבעת כלפיה משום חיוב מוטעה על פניו, שהרי לא דחתה אותו אלא קיבלה אותו וחייבה על פיו את לקוחתה. דבר זה אינו מתיישב עם גרסת התובעת בדבר תשלום מופרך שנעשה תחת מחאה כדי להקטין את הנזק ולשחרר את הסחורה מן המכס.

16.   כך גם לגבי טענתה של שרמר תעשיות אלומיניום (1993) בע"מ. טענתה שלפיה החיוב אינו תואם את הסכם שלה עם הספק בחו"ל היא לב העניין, אולם היא לא נתמכה בכל אסמכתא.

17.   אותו דבר אמור לגבי טענתו של קיבוץ אפיקים, שלפיה המשלוח היה 'משולם מראש' ועל כן לא היה מקום לתשלום נוסף בגין ההוצאות הנדונות. לא צורפה כל אסמכתא לאמור.

18.   משעסקינן בתביעה של התובעת - עליה הנטל להוכיח כי דווקא גרסתה, הנשענת על גרסת לקוחותיה, היא הנכונה. לקוחותיה לא ציידו אותה באסמכתאות לגרסתם, והיא לא הביאה אסמכתאות כאמור לפני בית המשפט. לפיכך אין לי דרך לקבוע כי החיובים האמורים מטעם הנתבעת, בשם המשלחים בחו"ל, נעשו שלא כדין. ממילא אין לתביעה על מה שתסמוך.

סיכום

19.     לאור המקובץ, התביעה נדחית.