פסק-דין בתיק א 4948/03

1.         התובעת סיפקה לנתבעת 1, על פי הזמנתה, מפעם לפעם, מוצרי שיש וקרמיקה. בתביעה זו, אשר הוגשה בסדר דין מהיר, תובעת התובעת חוב בסך 27,448 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה, בגין סחורה אשר הוזמנה וסופקה בשנת 2000.

התביעה הוגשה כנגד החייבת - היא הנתבעת 1 (להלן: "החברה") ואף כנגד בעלת מניותיה והמנהלת - היא הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת").

התובעת הגישה את כרטיס הנהלת החשבונות אשר נוהל אצלה על שם החברה, וכן שני שיקים אשר נמשכו ע"י החברה לפקודתה באוקטובר 2002 לתאריכים 16.2.03 ו- 27.2.03, ואשר לא כובדו ע"י הבנק מחמת היות החשבון מוגבל (להלן: "השיקים").

הנתבעות אינן מכחישות את החוב ואף ניתן פסק דין כנגד החברה, והדיון נסוב כולו על שאלת אחריותה האישית של הנתבעת לחובותיה של החברה כלפי התובעת.

בכתב התביעה טענה התובעת לחיוב את הנתבעת באחריות אישית ע"י הרמת המסך, ולא כללה בין טענותיה טענה כי ניתן לחייב את הנתבעת באחריות נזיקית, טענה אשר  נטענה על ידה בסיכומיה ואשר ב"כ הנתבעת התנגד לה בטענה כי מדובר בהרחבת חזית.

2.         מדובר בחוב שהינו תוצאה של הזמנות ותשלומים אשר נעשו בשנת 2002, כאשר הוסכם שהתשלומים ישולמו ב"שוטף+90", ומכרטסת החברה אצל התובעת עולה כי השיקים שניתנו לא כיסו במדוייק את ההזמנות, אלא מדי פעם ניתנו שיקים על חשבון החוב.

מדפי חשבון הבנק של החברה עולה כי חשבונה התנהל כשורה עד לחודש דצמבר 2002, שאז החל הבנק לסרב לפרוע שיקים שנמשכו מהחשבון, תחילה שיקים בודדים (בתאריכים 2/12 ו- 5/12 ולאחר מכן - שיקים נוספים (החל מ- 17/12) ומיום 18/12 אף היו ביטולי שיקים ע"י החברה.

הנתבעת העידה כי  החברה הפכה לחדלת פרעון בסוף דצמבר 2002 ונסגרה פיזית באמצע ינואר, לאחר שנושים עיקלו והוציאו את הסחורה אשר בחנות.

הנתבעת "מאשימה" את מצבה הקשה של החברה, אליו היא הגיעה בחודש דצמבר 2002 במיתון הארוך במשק ובהתראות בגין התקפות צפויות מצד עיראק לקראת מלחמת המפרץ השנייה.

לטענתה, כאשר ניתנו על ידה השיקים היא לא יכלה לדעת שהחברה תיקלע לקשיים. הנתבעת מאשרת כי החל מחודש נובמבר ירדו ההזמנות באופן משמעותי, אולם גם לגבי ההזמנות אשר נעשו בחודש דצמבר היא טוענת  שהיא קיוותה שהחברה תתאושש ולראיה היא מצביעה על כך שבחודש דצמבר היא נתנה הוראה לפתוח קופת גמל "עצמה" ולהעביר את הסכום שהיה בה - 60,000 ש"ח - לחשבון החברה, ובנוסף לכך הפקיד בעלה בחשבון החברה סך של 50,000 ש"ח.

3.         מהראיות אשר בפני, לרבות עדותה של הנתבעת, עולה כי מצבה של החברה החל להיות בעייתי כבר מחודש נובמבר 2002 והוא הידרדר במהירות לפחות החל מתחילת חודש דצמבר, כאשר הדבר החל לבוא לידי ביטוי בחשבון החברה בבנק לקראת אמצע חודש דצמבר.

זה המקום לציין כי פעמים רבות יודעים בעליה של חברה שהחברה נקלעת לקשיים עוד לפני שהדבר בא לידי ביטוי בחשבון החברה בבנק, ובוודאי שכך המצב כאשר מדובר בחברה של אדם אחד, כחברתה של הנתבעת.

הנתבעת טענה כי היתה לה תקרת אשראי מאושרת בגובה 400,000 - 450,000 ש"ח. עדותה זו אינה עולה בקנה אחד עם דפי החשבון, היו אמנם מקרים שהבנק כיבד שיקים כאשר יתרת החובה היתה מעל 400,000 ש"ח, אולם לא תמיד, והנתבעת בחרה שלא להגיש מסמך כלשהו המוכיח את תקרת האשראי המאושרת. על פי עדותה של הנתבעת היו לה בטחונות כספיים בבנק, בסך של כ- 300,000 ש"ח, ובנסיבות אלה אין להתפלא על כך שהבנק לא מיהר להחזיר שיקים שמשכה החברה, גם אם עברו סכום זה.

במקרה זה, על פי דבריה היא, היתה הנתבעת מודעת לירידה משמעותית בהזמנות כבר בחודש נובמבר, והיא אף העידה שבחודש דצמבר היו לקוחות שבאו לקראתה והסכימו לביטול שיקים אשר החברה משכה, כפי שהדבר אף בא לידי ביטוי בדפי חשבון הבנק של חודש דצמבר.

ב"כ הנתבעת מסכים כי בתחילת חודש דצמבר בעת שנעשתה הזמנת יום 9/12  היתה החברה במאבק כלכלי להישרדות אולם, לטענתו, לא היתה לנתבעת סיבה להאמין שהתשלום עבור הסחורה לא ייפרע.

סבורה אני שהנתבעת אכן קיוותה כי היא תוכל להציל את החברה ולשם כך אף הזרימה כספים אישיים לחשבונה. יחד עם זאת, בתקווה כזו אין די ועליה להישען על אדנים אוביקטיביים.

אין בסיס של ממש לקביעה כי בעת שנמשכו השיקים היתה לנתבעת סיבה לחשוש, חשש של ממש, לגורלה של החברה, אולם יש בהחלט בסיס לקביעה כזו לגבי ההזמנות אשר נעשו בחודש דצמבר, וכאמור - באמצע ינואר כבר הפסיקה החברה לפעול בשל עיקול ותפיסה של הסחורה ע"י נושים אחרים.

אין ספק שבחודש דצמבר הכתובת כבר היתה רשומה על הקיר וחדלות הפרעון עמדה בפתח.

4.         יחד עם זאת, אינני סבורה שזה המקרה בו יש להרים את מסך ההתאגדות.