פסק-דין בתיק א 49077/01

מבוא

1.         לפני תביעת התובע, יליד 1938, בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה שארעה ביום 12.12.97 (להלן: " התאונה").

2.         התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה ב חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.

3.         אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד.

4.         פסה"ד ניתן לאחר ששמעתי את חקירותיהם הנגדיות של התובע ואישתו הגב' איילה פרץ. כן קראתי את חוו"ד המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש, פרופ' שטיין, אורתופד, אשר קבע כי לא נותרה לתובע נכות לצמיתות בגין התאונה, וכן עיינתי במסמכים שהוגשו ע"י הצדדים לרבות תצהירי עדויותיהם הראשיות של התובע ואיריס.

            כמו כן שמעתי את סיכומיהם בע"פ של ב"כ בעלי הדין בתום ישיבת יום 11.10.05.

גובה הנזק

5.         התובע מורה לנהיגה במקצועו, נחבל בתאונה חבלות קהות. התובע נבדק בסמוך לאחר התאונה בחדר המיון בביה"ח העמק בעפולה, שם נמצאו פגיעות בפלג הגוף הימני. וכן חבלות בחזה ובצלעות. בתום הטיפול שוחרר התובע עם הוראות להמשך טיפול רפואי ומנוחה.

6.         התובע לא היה מסוגל לכל עבודה עד ליום 21.12.97, ובהמשך עבד באופן חלקי וזאת לאחר שהתלונן על החמרה בכאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל ימין, כאבים מהם סבל עוד קודם לתאונה.

7.         במרוצת הזמן הלך והחמיר מצבו הרפואי של התובע, ובחודש אפריל 1998 אובחן כי התובע סובל ממחלת הפרקינסון.

8.         התובע נבדק ביום 3.7.02 ע"י פרופ' שטיין אשר מצא כי לא נותרה לתובע כל נכות כתוצאה מהתאונה, וכי כאבי גב תחתון ועמוד שדרה צווארי אינם קשורים לתאונה, ויש לזקוף אותם למצבו של התובע עובר לתאונה.

9.         התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" ע"י המל"ל, אשר אישר לתובע תקופות אי כושר, עד ליום 1.6.98.

10.       אישורי אי הכושר הוצגו בפני המומחה. המומחה לא התייחס לשאלת נכותו הזמנית של התובע בתקופה זו, וזאת בין בחיוב ובין לשלילה. לאחר שעיינתי בתעודות אי הכושר ובחוו"ד המומחה, מצאתי כי יהיה זה נכון לקבוע לתובע אובדן כושר מלא לעבודה עד ליום 21.12.97 מועד חזרתו לעבודה, וממועד זה ולתקופה של 3 חודשים, אובדן כושר עבודה בשיעור של 50%, שכן להערכתי אובדן הכושר נגרם חלקו בגין מחלת הפרקינסון שאובחנה מס' חודשים לאחר מכן, ואשר יש להניח כי נתנה את אותותיה עוד קודם לכן ובחלקו עקב החמרת מצבו בגין התאונה.

11.       כפי שעולה משומת מס הכנסה של התובע לשנת 1997, הכנסות התובע הסתכמו ב - 67,526 ש"ח מהן נוכה מס הכנסה בסכום של 5,624 ש"ח, ועל כן הכנסתו נטו של התובע בגין 11.5 חודשים מסתכמת ב - 61,902 ש"ח נטו ובממוצע 5,159 ש"ח נטו לחודש.

12.       לאור האמור לעיל, מגיע לתובע פיצוי בסך של 1,720 ש"ח בגין אובדן כושר מלא, ופיצוי בסך של 7,739 ש"ח בגין אובדן כושר חלקי וסה"כ 9,459 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.2.98 ועד לתשלום המלא בפועל.

13.       מוסכם על ב"כ הנתבעת כי "... היה וביהמ"ש יקבע כי לא הוכח אובדן כושר זמני מלא, אין מקום לניכוי תשלומי המל"ל..." (עמ' 15 לפרוטוקול ישיבת 11.10.05)

14.       בגין הנזק הלא ממוני הנני פוסק לתובע פיצוי בסך של 12,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסה"ד.

15.       לא מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעבר מעבר לפיצוי שנפסק, כמו גם פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד, וזאת נוכח מחלת הפרקינסון בה חלה התובע.

16.       הנני פוסק לתובע, על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 4,000 ש"ח בגין הוצאות נסיעה לטיפול רפואי ועזרת קרובים מוגברת בתקופה שלאחר התאונה, וזאת תוך שנתתי את דעתי כי המדובר ב"תאונת עבודה".