פסק-דין בתיק א 4903/03

1.       זהו פסק דין בתביעת התובע, לחייב את הנתבעים, להחזיר לו כספים שהלווה להם לטענתו.

הוחלט לדחות את התביעה,  ולהלן הנימוקים.

2.   הנתבעים  מס'  1 ו- 2   הפעילו עסק  הסעות בשם "הסעות מולה", העסק היה רשום על שם אמם, הנתבעת מס'  3.  לטענת התובע, הלווה לנתבעים מס'  1 ו- 2, לקראת סוף שנת  2000, סך 60,000 ש"ח, כאשר סוכם  שהנתבעים יחזירו לתובע את סכום ההלוואה, ב- 18 תשלומים. לטענת התובע, החלו הנתבעים לשלם את החזרי ההלוואה, אך בטרם הוחזרה ההלוואה במלואה, פנו אליו הנתבעים  מס'  1 ו- 2, וביקשו ללוות ממנו סכום נוסף, לצורך רכישת אוטובוס חדש עבור העסק. התובע הלווה לטענתו לנתבעים סך 200,000 ש"ח, אותם לווה בעצמו מבנק הפועלים. הסכום שולם ישירות לסוכנות חברת מרצדס, ביום 2.8.01. לטענת התובע, התחייבו הנתבעים להחזיר לו את סכום ההלוואה מתוך הפעילות השוטפת של העסק, אך בפועל לא עשו זאת.  לטענת התובע, לאחר מתן ההלוואה שילם במקום הנתבעים גם את דמי הביטוח עבור האוטובוס, ולאחר מכן, רכש עבורם אוטובוס  נוסף, משומש, בעלות  15,000 ש"ח, ושילם גם את דמי הביטוח של אוטובוס זה. בנוסף, מסר התובע ערבות בנקאית על סך  50,000 ש"ח, לצורך מתן אשראי בחשבון הנתבעת מס' 3, וזאת לבקשת הנתבעים, אשר טענו כי הם זקוקים לאשראי, כדי להפעיל את האוטובוס.  לטענת התובע, התחייבו הנתבעים להחזיר לו את הסכומים האמורים, אך לא קיימו את התחייבותם, והנתבע מס'  2, אף סירב  להצעת התובע למכור את האוטובוס, ולהחזיר באמצעות כספי המכירה חלק מהחוב . סכום התביעה נכון למועד הגשתה - 360,048 ש"ח.

3.     הנתבעים, אשר לא יוצגו  בתחילה על ידי עורך דין, הגישו שלושה  "כתבי הגנה".  הנתבעים מס'  1 ו- 2, הגישו כתבי הגנה זהים, אשר כללו, כל אחד,  משפט אחד  ולפיו, לא היה לאף אחד מהם חלק בשותפות שהתקיימה בין אמם, הנתבעת מס'  3, ובין התובע, לבד מהיותם שלוחים של האם. מטעם  הנתבעת מס'  3, הוגש כתב הגנה מפורט יותר, אשר על פניו נראה כמסמך שנערך עבור הנתבעת מס' 3, על ידי הנתבעים מס' 1 ו- 2, או מי מטעמם.  זאת  באשר על אף שבחלק מהמסמך, נכתבים הדברים כביכול מפי הנתבעת מס'  3, הרי הסעיף הראשון  במסמך, פותח במילים  " בשנת 2000 עקב מצבה הכלכלי של אמנו אילנה מולה...", וכאשר בהמשך  עלה מן הראיות, כי הנתבעת מס' 3 לא ניהלה בפועל את העסק, ולא היו לה דין ודברים של ממש עם התובע. 

בהמשך, כאשר יוצגו על ידי בא כוחם, ביקשו הנתבעים לתקן את כתב הגנתם. בתצהיר שצורף לבקשה, טען  הנתבע מס' 1, כי הנתבעת מס' 3 "לא כל כך מצויה בעניינים", שכן המדובר בעסק שנוהל על ידי אבי הנתבעים מס' 1 ו- 2  ז"ל. בין היתר נטען בתצהיר כי התובע אכן הלווה לנתבעים סך  60,000 ש"ח, אשר ניתנו לנתבעת מס' 3, בערבות הנתבעים מס'  1 ו- 2, כאשר הלוואה זו דאג התובע להבטיח, בערב צד ג' נוסף, ובשטר בטחון שנחתם בפני רואה חשבון. בהמשך, לטענת הנתבעים, הוקמה שותפות בינם ובין התובע, כאשר רכישת האוטובוסים והתשלומים הנוספים ששילם התובע, נעשתה במסגרת השותפות, ותמורת התשלומים, הפך התובע שותף בעסקם של הנתבעים, "הסעות מולה".  לטענת הנתבעים, ביקש התובע להמנע מרישום כשותף בחברה, משום שהוא עובד מדינה, שהסתבך בעבר בעבירות מס.  יחד עם זאת, הודפסו כרטיסי ביקור של העסק, הכוללים את מספר הטלפון הנייד של התובע. לטענת הנתבעים, לא התחייבו מעולם להחזיר לתובע, את סכום השקעתו, או את חלקו.  זאת כאשר הם עצמם, הפסידו סכומי כסף גבוהים בגין השותפות, ולא תבעו מהתובע לשאת בהפסדיהם.

לטענת הנתבעים, הסכום ששילם התובע עבור האוטובוס החדש, לא היה אלא מקדמה על חשבון רכישת האוטובוס, כאשר היתרה מומנה,  בדרך של ליסינג  על ידי יבואנית מרצדס. לטענתם, משלא צלחו עסקי השותפות, עקב האירועים הבטחוניים באותן שנים, ולא הצליחו לפרוע את התשלומים בגין האוטובוס, נאלצו להחזיר את האוטובוס  לסוכנות מרצדס. הנתבעים  עמדו על כך, שהתנהגות התובע, לרבות העובדה שנסע בעצמו לסוכנות מרצדס, ושילם שם את הכספים, אינה עולה בקנה אחד עם טענתו לענין מתן ההלוואה. כן עמדו על כך, כי בניגוד  להתנהגותו עם מתן ההלוואה בסך   60,000 ש"ח, בשנת  2000, כאשר אז  עמד על מתן ערבויות צד ג', וחתימת שטר בטחון בפני רואה חשבון, לא התנה את התשלומים ששילם בהמשך, בהעמדת בטוחות כלשהן. לטענתם, עובדה זו תומכת בטענה, כי אין מדובר בהלוואה, אלא בהשקעה במסגרת השותפות. יצויין כי הבקשה לתיקון כתב הגנה, התקבלה בהחלטת כב' השופטת  נ. נצר, מיום  28.2.05, כפוף לתשלום הוצאות בפועל.

4.      התובע העיד לעצמו, וחזר בתצהיר עדותו הראשית, על טענותיו שפורטו בכתב התביעה. מטעם הנתבעים, העידו  הנתבע מס' 1, הנתבעת מס'  3, והגב' אסתר מולה, שהינה רעייתו של הנתבע מס'  2. הנתבע מס' 1, חזר בתצהיר עדותו הראשית, על טענות הנתבעים שפורטו לעיל. הנתבעת מס' 3, חזרה וטענה  בתצהיר עדותה הראשית, כי לא היה לה כל מגע עם התובע, ולא ביקשה ממנו כל הלוואה, וכי העסק נוהל על ידי הנתבעים מס' 1 ו- 2. הגב' אסתר מולה, העידה בתצהיר עדותה הראשית, כי שימשה כמנהלת חשבונות של הנתבעת מס'  3 , משנת 2002, ובין היתר הגישה את הדוחות בגין העסק, לרשויות המס. הגב' מולה, תמכה בתצהיר עדותה הראשית, בגרסת הנתבעים, לפיה התנהלה שותפות בין התובע לבין הנתבעים מס' 1 ו- 2. בין היתר העידה, כי "השיק לחברת אוטו חן בסך 200,000 ש"ח ניתן ע"י ארמונד שלא רצה להיות שותף גלוי אלא מפאת היותו עובד מדינה ביקש להיות שותף סמוי". לתצהיר העדה, צורפו דוחות המס של העסק, לשנים  2002 - 2003, שם בין היתר, בוצע פחת בסכום השווה למחצית השעור המותר עבור האוטובוס, וזאת  לדבריה, משום "שהמחצית השניה שייכת למר ארמונד וקנין".          

5.      עדי הצדדים נחקרו בחקירות נגדיות, והצדדים הגישו סיכומים בכתב. לאחר ששבתי וקראתי את המסמכים שבתיק, ולאחר שבחנתי את  הראיות, ושקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי יש לדחות את גרסת התובע, לענין מתן ההלוואה, ולהעדיף על פניה את גרסת הנתבעים, לענין קיום שותפות בין הצדדים, ויש על כן  לדחות את התביעה.

6.ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי הגנתם של הנתבעים, הינה בגדר "הודאה והדחה", שכן הודו בעצם קבלת הכספים, ולדעתו, עליהם רובץ הנטל להוכיח כי המדובר בהשקעה בעסק משותף, ולא בהלוואה. סבורני כי אין לקבל טענה זו של התובע. טענת "הודאה והדחה", הינה טענה במסגרתה מודה נתבע בכל העובדות המרכיבות את עילת התביעה, ומוסיף טענה עובדתית חדשה העשויה לפטור אותו מחבות כגון טענת ויתור או פרעון. די בכך, שנתבע כופר באחת מן הטענות המבססות את עילת התביעה, על מנת שנטל ההוכחה יוותר על כתפי התובע. בענייננו, כפרו הנתבעים, באחד מן היסודות העיקריים של עילת התביעה, שהינו עצם קיומו של חוזה הלוואה בין הצדדים. הגנת הנתבעים, הינה בבחינת "הודאה במקצת", והתובע פטור על כן מהוכחת עצם תשלום הכספים, אך עדיין רובץ עליו הנטל להוכיח, כי הכספים נמסרו כהלוואה (ר' לעניין זה, זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית עמ' 320).

בענייננו, בהעדר הסכם הלוואה, עדות נוספת או ראייה חיצונית אחרת, עומדת טענת התובע, כי שילם את סכומי הכסף במקום הנתבעים ועבורם, כהלוואה לנתבעים, כעדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי. עדות כזו, עשויה לבסס ממצא עובדתי, רק כאשר בית המשפט משוכנע במהימנותה. בענייננו, התקשיתי לקבל את גרסת התובע, בין היתר, נוכח קשיים שיפורטו להלן, וסבורני כי נכון להעדיף על פניה, את גרסת הנתבעים, כפי שעלתה בעדויות הנתבע מס' 1 והגב' אסתר מולה.

קושי בולט בגרסת התובע, נעוץ בעובדה שבעוד התובע דאג להבטיח את החזר ההלוואה בסך 60,000 ש"ח, שהעמיד לנתבעת מס' 3 בסוף שנת 2000, לרבות באמצעות ערבות צד ג' של ערב נוסף, מעבר לערבות הנתבעים מס' 1 ו - 2, שטרות ביטחון אשר נחתמו בפני רו"ח, ושיקים מעותדים שנמסרו לו, כעולה מעדותו, הרי שלא דאג לכאורה לבטוחות כלשהן, בגין הכספים הנוספים, שהלווה לטענתו לנתבעים. זאת, כאשר הסכומים הנוספים ששילם, עלו פי כמה על סכום ההלוואה שהעמיד לנתבעת מס' 3 בשנת 2000. התובע נחקר לעניין זה בחקירתו הנגדית, אך לא השיב תשובה עניינית.

קושי בולט נוסף בגירסת התובע, עולה מכך שכרטיס הביקור של העסק "הסעות מולה", כולל את מספר הטלפון הסלולרי של התובע. עובדה זו, מתיישבת עם הגרסה, כי התובע היה שותף בעסק, ואינה עולה בקנה אחד עם טענתו, לפיה לא היה שותף לעסק, אלא רק הלווה כספים לנתבעים. התובע נחקר לעניין זה, והעיד: "אתה אומר שאת כרטיס הביקור עם מס' הפלאפון שלי, הוציאו רק אחרי שרכשנו את האוטובוס החדש, אני משיב, שכל הזמן עזרתי להם, הם רצו להתפרסם לאנשים יותר ושאנשים יגיעו ומכירים אותי שאני מכיר את האנשים ואני נתתי להם את המספר. כל הזמן עזרתי להם. לשאלתך מדוע רק אחרי 15 שנה ורק לאחר שנרכש האוטובוס החדש, יצא כרטיס ביקור עם הפלאפון שלי, אני אומר לך תשאל אותם למה הם לא עשו זאת קודם". תשובותיו של התובע לעניין זה, אינן מניחות את הדעת.

קשה גם לקבל את עדות התובע, לפיה חזר והלווה לנתבעים סכומי כסף גדולים, לתשלום דמי ביטוח של האוטובוס החדש, רכישת אוטובוס נוסף ישן, ותשלום דמי הביטוח עבורו, והעמדת ערבות בנקאית על סך 50,000 ש"ח, הכל מתוך נדיבות לב לטענתו, וכאשר התובעים לא שילמו את החזר ההלוואה הנטענת, בגין רכישת האוטובוס, כסדרה. כל זאת, כאשר בין רכישת האוטובוס מסוכנות מרצדס, לתשלומים האחרים בהם נשא התובע, חלפו תקופות בנות מספר חודשים.

התובע הודה בחקירתו, שעבד כנהג בעסק, מדי פעם, הגם שלטענתו קרה הדבר "...פעם בחודש, פעם בשבועיים, פעם בשלושה שבועות כשהם נתקעים...". התובע הודה בחקירתו, שלא דיווח על הכנסותיו מעבודתו זו לרשויות המס. עובדה זו מחזקת גם היא את גרסת הנתבעים, ובין היתר עשויה להלום את הטענה, כי התובע לא הפך באופן גלוי לשותף בעסק, משום שהדבר היה אסור עליו כעובד מדינה.

סבורני, כי מכלול העובדות מתיישב עם גרסת הנתבעים, לפיה התקיימה שותפות בין הצדדים. בין היתר, העובדה שהתובע הזרים סכומי כסף גדולים, ללא הסכם הלוואה וללא בטוחות, העובדה ששילם את התשלומים ישירות לגורמים שסיפקו את הטובין או השירותים, ולא מסר את הכסף לנתבעים, העובדה שנסע בעצמו לסוכנות מרצדס לצורך ביצוע עיסקת הליסינג, והעובדה שנהג באוטובוסים של החברה, ומספר הטלפון שלו נמצא על כרטיס הביקור של העסק. מעבר לכך, הרי שהתרשמתי, כי עדות העדה הגב' אסתר מולה היתה מהימנה. העדה השיבה בחקירתה תשובות ישירות וכנות, לא התחמקה משאלות, ולא נראה כי הסתירה דבר. נזכיר, כי עדותה נתמכה גם בדוחות העסק לשנים 2002 - 2003, כאשר לא נסתרה טענתה לפיה נוכה פחת השווה למחצית השיעור המותר בגין האוטובוס, מה שמתיישב עם הטענה, כי הצדדים היו שותפים בחלקים שווים, לכל הפחות באוטובוס החדש, שנרכש מחברת "מרצדס".

לטענת התובע, אין לקבל את טענת השותפות, משום שאם נקבלה, יוצא ששילם סכומי כסף רבים, מבלי שקיבל דבר, בעוד הנתבעים מצידם, לא השקיעו השקעות כלשהן בשותפות. אין לקבל טענה זו, שכן התובע הפך בתמורה להשקעותיו, שותף בעסק ותיק ומוכר בתחום ההסעות, ולא מן הנמנע כי סבר, ששותפותו בעסק זה תניב לו רווחים.

התוצאה היא, כי יש לדחות את טענת התובע, בדבר מתן הלוואה לנתבעים.

התובע טען בסיכומיו כי גם אם תתקבל הטענה בדבר קיום שותפות בין הצדדים, הרי שיש לחייב את הנתבעים להשיב לו כספים. סבורני, כי התובע לא הוכיח חבות הנתבעים, לשלם לו כספים בשל קיום השותפות, באשר לא הציג התחשבנות כוללת ומסודרת בין הצדדים.

יש אפוא לדחות את התביעה.