פסק-דין בתיק א 48844/04

בפני תביעה להצהיר כי מישכון זכויות התובע בדירה לטובת הנתבע בטל.

עובדות המקרה

עסקינן בתובע תושב חוץ שניהל עסקיו בארץ ע"י אחיו, מר נתן מלר (להלן: "נתן") ובנו, מר חן מלר (להלן: "חן"). לשם כך חתם התובע בשנת 1999 על יפוי כוח כללי נוטריוני בלתי מוגבל בזמן המסמיך את אחיו לפעול בשמו בכל הקשור לנכסיו ועסקיו בארץ. בשנת 2000, שועבד לנתבע נכס בו יש לתובע זכויות ,הידוע כגוש 40019 מגרש 11,12,13 לפי ת.ב.ע. 2/במ/136, הנמצא באילת מעלה שחמון רובע 5 מתחם 2, והמהווה דירה מס' 19 בבניין מס' 13, וכל הצמוד אליה לרבות חניה מס' 40 ( להלן "הנכס" או "הדירה" ) לטובת חשבון הבנק של חברת מיסטר קאר רנט בע"מ ( חברה להשכרת רכב בבעלות משפחתית של המדוברים. להלן: "החברה" ). משכון זה נעשה באמצעות יפוי הכוח הנ"ל וכן באמצעות שטר משכון הזכויות בנכס וכתב התחייבות בלתי חוזרת לרישום משכנתא החתומים ע"י התובע.

בינואר 2001 חתם התובע על תוספת ספציפית ליפוי הכוח הנוטריוני הכללי המסמיך את מר נתן לפעול בשמו בבנק המזרחי המאוחד בע"מ, לרבות שעבוד נכסים הרשומים ע"ש התובע לשם הבטחת אשראי(להלן : "התוספת"). ביום 9.5.01 שועבד הנכס עפ"י יפוי הכוח המקורי והתוספת הנ"ל לטובת חשבון הבנק של חן שנפתח ביום 17.10.00 ומספרו 104740, זאת לאחר שהנתבע דרש בטוחה תמורת הענקת אשראי בחשבון זה.

לאחר ייעוץ משפטי שקיבל, החליט הנתבע לבצע שיעבוד חדש של הזכויות בדירה לטובת חשבונו של חן. לימים נצטברו בחשבונו של האחרון יתרות חובה, הוא לא הצליח לעמוד בתשלומי פירעון החובות והנתבע פנה אליו מספר פעמים לסילוק חובו. לאחר הדרישה האחרונה פנה התובע למנהל הסניף, מר פלג, במטרה להגיע להסדר פירעון החוב.

תביעתו של התובע היא בגין חריגה מהרשאה שניתנה במסגרת יפוי הכוח והתוספת לו. לטענתו, לא די היה ביפוי הכוח והתוספת כדי להסיק אודות הסכמתו לשעבוד האחרון שנעשה בנכס (לטובת חשבונו של חן) והנתבע התרשל בתפקידו כשהסתמך על אלה בלבד.

דיון

השאלות העומדות לדיון הן: האם יש בכוחו של יפוי הכוח הכללי למשכן את הנכס נשוא המחלוקת לטובתו של חשבון הבנק של חן? האם ישנה נפקות משפטית לפרוצדורות השונות שנעשו לשם שני השעבודים הנ"ל (הראשון לטובת הבטחת אשראי לחברה והשני לטובת הבטחת אשראי בחשבונו של חן)? האם הפר הבנק את חובת הזהירות כלפי התובע כשעשה שימוש ביפוי הכוח הכללי והתוספת לו בלבד לשעבוד הנכס לטובתו?

מהותו של יפוי כוח

יאמר תחילה כי בתצהיר עדותו הראשית של התובע ובסיכומיו מעלה הוא את הטענה שיפוי הכח אינו עומד בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין,תשכ"ט-1969.טענה זו לא נטענה כלל בכתב התביעה.לפני שהחל התובע להחקר על תצהירו התנגד ב"כ הנתבע ,בין השאר,להרחבת חזית.משכך ומאחר ואכן מדובר בהרחבת חזית שלה לא הסכים הנתבע אינני מוצא לנכון להתייחס לטענה זו.מה גם שספק רב אם יש מקום לטענה זו במקרה דנן שכן עסקינן במישכון זכויות חוזיות שיש לתובע בדירה ולא בשיעבוד (משכנתא)של הזכות הקנינית שלו. מה גם, שהתברר בדיון כי לא הועלתה טענה כזו בהתייחס לפעולות האחרות שבוצעו על פי אותו יפוי כח הנוגעות למקרקעין.

לפנינו יפוי כוח כללי החתום ע"י התובע ואשר מאפשר לשלוח לערוך בשמו מגוון רחב של פעולות לרבות לקבל לטובתו משכנתא, משכון, שעבוד (סעיף 8 ליפוי הכוח), למשכן בשמו ובמקומו וכן להתקשר עבורו בכל עסקה בקשר לכל מקרקעין (סעיף 30 ליפוי הכוח).

עיון ביפוי כוח זה מראה כי אינו מוגבל בזמן ואינו מיועד לפעולות ספציפיות כאלו או אחרות. משום כך אין בחלוף הזמן מאז נחתם יפוי הכוח (14.9.99) ועד יצירת השעבוד המדובר (9.5.01) או בלשונו הכללית כשלעצמם בכדי לפגום בכשירותו של יפוי הכוח לעניין שעבוד הנכס לטובת הנתבע.

יפוי כוח בכלל וכן זה נשוא המחלוקת בפרט יוצר יחסי שליחות בין השולח החתום על יפוי הכוח לבין השלוח המצוין ביפוי הכוח. כדברי בימ"ש העליון בע"א 8813/04 יעקב קורן נ' גבי רחל (פורסם במאגר נבו): "חוזה הרכישה נחתם ע"י המערער בשם המשיבה כשהוא פועל עפ"י יפוי כוח נוטריוני שהסמיך אותו לפעול... סע' 1(א) לחוק השליחות תשכ"ה - 1965 מורה כי "שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי". סע' 2 לאותו חוק קובע כי "שלוחו של אדם כמותו ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה לפי העניין את השולח". הנה כי כן, כאשר חתם המערער על החוזה לרכישת הדירה בשמה של המשיבה, כמיופה כוח, מעשיו חייבו אותה וזיכו אותה".

אם אבוא ואומר כי יש לדרוש את הסכמתו המפורשת של השולח לפני כל פעולה שמבצע השלוח ע"י יפוי הכוח, הרי שארוקן את משמעותו מכל תוכן. לשם מה ישנו יפוי כוח, אם לא לשם פעולתו החופשית של השלוח בשמו של השולח במסגרת ההרשאה שניתנה לו?!.

טענת חריגה מהרשאה

לא מצאתי בסיס איתן לטענת התובע כי השלוח חרג מהרשאתו בפעולת שעבוד הנכס לטובת הנתבע.

אין זו הפעם הראשונה שנכס זה משועבד עבור הנתבע לטובת חשבון בנק. גם אם במישכון הראשון (לטובת חשבון מיסטר קאר בע"מ) בשונה מהשני (לטובת חשבונו של חן מלר) דאג הנתבע כי התובע יחתום בפני הקונסול בפלורידה על שטר משכון זכויות ועל כתב התחייבות בלתי חוזרת לרישום משכנתא, הרי שחתימה זו נעשתה לאחר שמסמכי המשכון נחתמו ע"י השלוח.

כמו כן, חודשים ספורים עובר למישכון המדובר חתם התובע על התוספת המסמיכה את השלוח באופן מיוחד ומפורש להבטיח את האשראי שיינתן .. בכל סוג של ערבות, שעבוד, משכון, משכנתא... (ראה סעיף ד' לתוספת). אין נפקא מינה לטענתו של התובע (ראה תצהירו) כי לא ידע שבמועד החתימה על התוספת אין עוד שיעבוד לטובת חשבון מיסטר קאר בע"מ ולכן חשב לתומו שתוספת זו מתייחסת לשעבוד הראשון, לטובת מיסטר קאר, שלמענו שועבד הנכס מלכתחילה.

אם אכן חתם על התוספת לאחר שנמסר לו שהדבר נחוץ לצורך חידוש הניירת של מיסטר קאר, הרי שהיה עליו לבדוק כי אכן מצוין ע"ג הטופס שההתייחסות היא למיסטר קאר בלבד ובמידה ואינה קיימת אף לדרוש להוסיף התייחסות שכזו.

לא זו אף זו, התובע שינה גרסתו במהלך המשפט מס' פעמים לשאלת מהות ההרשאה והיקפה: בתחילה, בכתב התביעה, מתייחס התובע ליפוי הכוח כספציפי וטוען כי נועד לצורך רכישת הבית בכרמי יוסף בלבד. אח"כ, במסגרת תצהיר עדות ראשית שמסר, לאחר שהתברר כי בוצעו פעולות נוספות באמצעות יפוי הכוח הנ"ל, (רכישת הנכס באילת וביצוע השיעבוד הראשון של הנכס באילת לבנק להבטחת פעילות החברה) טען התובע כי אומנם מדובר ביפוי כוח כללי אך אין בכוחו לשעבד נכס זה לטובת חשבונו של חן. לבסוף, בסיכומים -שהוגשו לבימ"ש זה, מוצא התובע פגם אחר ליפוי הכוח וטוען כי אינו ממלא אחר דרישת הכתב הנדרשת לעיסקה  במקרקעין על אף שהועלתה התנגדות מצד ב"כ הנתבע להרחבת חזית כפי שהובהר לעיל.

התובע טען לחריגה מהרשאה, לראשונה, בהגישו את כתב תביעה זה ולא בהגיעו לנתבע להסדרת חובו, בפגישתו עם מנהל הבנק, כפי שמתבקש מהגיונם של דברים. טענה שנכבשה מעלה סימני שאלה אודות אמינותה וכנותה. כלל ידוע הוא בדיני הראיות כי "עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש"הכובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה" (ראה יעקב קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, עמ' 373).

ואם לא די בכך, הרי שהתובע נמנע מלהביא עדותם של גורמים מרכזיים בפרשה כגון: הוריו, אחיו נתן ובנו חן. עדותם של אלה ובפרט של חן יכלה "להאיר עיננו" ולהביא לבחינה מעמיקה של שאלת נשוא הדיון. להימנעות זו יש משקל ראייתי לחובת התובע, שכן כלל ידוע הוא  שאם נמנע בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו , ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו.

יש לציין שמי שהביא את נתן לעדות הוא דווקא הנתבע ועדותו תומכת בגרסת הנתבע.