פסק-דין בתיק א 48360/05

1.         בתאריך 24.10.02 חתמו הצדדים על הסכם הנושא את הכותרת "הסכם עמלה", (להלן:"ההסכם") ומתייחס להשלמת עבודות בנייה בבניין ברח' ארנון  12 רמת גן, (להלן:"הבניין") ע"י הנתבעת.

            התובע המכונה בהסכם "המתאם" התחייב "לעשות את כל שבידו על מנת שהקבלן (הנתבעת) יקבל את המשך הבניה של הבניין".

            בתמורה להתחייבותו של התובע התחייבה הנתבעת לשלם לו  "עמלת מתאם" עפ"י שתי אפשרויות אשר לעניינינו רלוונטית האפשרות השנייה למקרה של חתימת הסכם יזמות ותשלום 20,000 דולר ב- 4 תשלומים חודשיים עוקבים החל מתאריך חתימת הסכם היזמות, ובנוסף 700 דולר לחודש כדמי שכירות למשך כל תקופת הבנייה.

            מנהל הנתבעת מודה כי חתם על ההסכם ואולם  בבסיס הגנתו הטענה כי התובע לא עשה דבר וחצי דבר המזכה אותו בתשלום התמורה ומכל מקום לא עשה "כל שביכולתו", כפי שהתחייב בהסכם ולכן עותר לדחייתה של התובענה.

2.         מנהל הנתבעת מודה כי חתם על ההסכם ובעדותו הסביר כי חתם בשלב בו היה עיכוב אצל כונסי הנכסים באשור הצעת הבנייה אשר הגיש, יחד עם קבלנים נוספים והתפתה למצגו של התובע לפיו יש בכוחו להשפיע על הכונסים למסור לנתבעת את עבודות הבנייה.

            מנוסחו של ההסכם, אשר נוסח ע"י התובע ותוקן על ידי מנהל הנתבעת וכן מהעדויות שהובאו עולה כי ההסכם צופה פני עתיד, וכי "התיאום" לו התחייב התובע הינו ממועד ההסכם ואילך ואין בהסכם כל התחייבות הנתבעת לשלם לתובע כספים כלשהם בגין פעולותיו של התובע, ככל שהיו עבור הנתבעת, לתקופה שקדמה ליום חתימת ההסכם.

            ההסכם נחתם במועד ובנסיבות שיפורטו בהמשך.

            ההסכם איננו עומד בפני עצמו ואיננו תחילת הקשרים בין הצדדים אלא המשכם של הקשרים ואולי סופם של אותם קשרים.

גם מעדותו של התובע עולה כי איננו תובע בגין פעולות תיאום שביצע בתקופה שקדמה לחתימת ההסכם וכפי שהעיד בע"מ' 16 שורה  12: "נכון שאני לא זכאי לתשלום לפני מינוי הכונסים".

גרסה זו יחד עם נוסחו של ההסכם מביאים למסקנה האפשרית היחידה לפיה נטל הראיה שעל התובע להרים מתייחס לתיאום שביצע לאחר חתימת ההסכם ולא לפניו.

האם הרים התובע את הנטל? זו עיקרה של המחלוקת בין הצדדים.

3.         נטל השכנוע מוטל על בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות.

            נטל השכנוע פירושו כי בעל הדין שנושא בו חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו.

            ככלל, נטל השכנוע מוטל, על התובע עפ"י הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".

            ומכאן שעל התובע הנטל להוכיח את עילת התביעה, הטענה בדבר קיום ההתחייבות החוזית המזכה בתשלום התמורה הכספית.

            מידת ההוכחה במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע באשר             "השקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע.

            די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב- 51% מתוך  100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת דידי חובתו ואין נפקא מינה שנותרים 49%  של אי וודאות.  (ראה בספרו של יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1548 והפסיקה המובאת שם).

בעניין זה, לא מיותר לציין כי הנטל המשני, נטל הבאת הראיות, מוטל על כל אחד מהצדדים להוכחת גרסתו. ברור ש"חובת הראיה" מנקודת מבטו של  נתבע אשר איננו נושא בנטל השכנוע איננה חובה במשמעותה הרגילה, אלא שאם הנתבע לא יביא ראיות כנגד ראיות התובע, הרי שעומד הוא בסיכון כי ביהמ"ש יפסוק כנגדו. היעדר ראיה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם במהימנותן ובכוחן הראייתי. (ראה: י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי , עמ' 1540).

עוד ראוי להזכיר את סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש) לפיו ערכה של עדות ומהימנותם של עדים הם עניין של ביהמ"ש להחליט בו עפ"י התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.