פסק-דין בתיק א 48343/06

בפני תביעה כספית לתשלום סך של 5,562 ש"ח 

חב' אלדן תחבורה בע"מ (להלן: "התובעת") התקשרה עם חב' נר המוסד מערכות בטחון בע"מ (להלן: "הנתבעת")  בהסכמים להשכרת רכבים. על אחד מההסכמים הנ"ל חתום מר ערן שקד (להלן: "נתבע 3") הצדדים החלו לפעול ביניהם כאשר את הרכבים עצמם אספו מחצרי התובעת נתבע 3 ומר גורן אסי (להלן: "נתבע 2").

התובעת והנתבעת החלו לעבוד יחדיו והקשר ביניהם התקיים  ללא בעיות מיוחדות  במשך חודשים ארוכים. לקראת סוף ההתקשרות ביניהם נותרה יתרת חוב בגובה סכום התביעה אותו הנתבעת לא שילמה לתובעת. משכך נאלצה התובעת להגיש תביעה זו.

בפעמים האחרונות שבהם אספה הנתבעת רכבים מהתובעת היה על אוספי הרכבים, נתבעים 2 ו-3 לחתום על הסכמי איסוף הרכבים. הסכמים אלו צורפו לכתב התביעה וסומנו ד'1-ד'4.

מכיוון שעל הסכמים אלו חתמו הנתבעים 2 ו-3, גם הם צורפו לתביעה דנן.

בבקשות הרשות להתגונן שהגישו נתבעים 2 ו-3. כל אחד בבקשתו טען כי לא התחייב בפני התובעת לשלם את חובות הנתבעת. כמו כן נטען כי ההסכם עליו הם חתומים מהווה אישור לקבלת הרכב לחזקתם ותו לאו.

דיון

בדיון המקדמי מה - 11/03/07 הוצע לצדדים כי יסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה כאשר חבותו של נתבע 2 תנוע בין 0 ש"ח - 1,770 ש"ח וחבותו של נתבע 3 תנוע בין 0 ש"ח - 3,448 ש"ח. הנתבעת עצמה לא הגישה כתב הגנה וניתן פסק דין כנגדה ב - 11/11/06.    

הצדדים בחרו, בנסיבות  העניין, להפקיד את ענייניהם בידי בית המשפט, על מנת שזה יפסוק בהם,  על פי הקבוע בסעיף 79א' (א) לחוק בתי המשפט, לאחר שכל צד יגיש מטעמו סיכום קצר בכתב.

יפה עשו הצדדים שהסכימו לסיים המחלוקת בדרך זו.

בכך שהצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין בדרך זו, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר" ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו.

המשפט מכיר בחשיבות ערך האמת, אך גם ביחסיותו של ערך זה. המשפט מתרחק מערכים מוחלטים ומחפש פשרה - המשקפת את מלוא המורכבות של הקיום האנושי - בין ערכים מתנגשים. דווקא החיפוש אחר ערכים - ובהם החיפוש אחר האמת - מביא את המשפט לצורך הדורש לאזן בין ערכים מתנגשים ( ראה אהרון ברק - על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז, (תשנ"ו) 11).   

כבר נקבע כי פסיקת בית המשפט בהליך לפי סעיף 79 א' איננה מוגבלת לד' אמותיו של הדין המהותי אלא גם לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק, שלום ויישור הדורים.

יש אף והפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג {ראה ע"א 1639/97 אגופוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה פ"ד נג (1) 337).  וכן ראה ת"א 2014/99 זרוצי נ' שנקמן (טרם פורסם)}.

מקובל כי בית המשפט הנותן פסק דין על דרך הפשרה לא יזדקק לנימוקים כלל. עם זאת, מצאתי לנכון לנמק באופן מועט את החלטתי במקרה שבפני.

מצאתי לנכון לא לחייב את נתבע 2 כלל. זאת לאור העובדה כי היה רק עובד מטעם הנתבעת וחלק מתפקידו היה לאסוף את הרכבים מחצרי התובעת. סבורני כי העובדה ששמו מודפס על נספחים ד'1-ד'4 הינם מסיבה פרוצדורלית גרידא ולא הצהרת כוונות על הסכמתו לקבל לידיו את חובות הנתבעת.

הטיעונים שהגיש מטעמו והנספחים שצירף מלמדים כי אף הוא נפגע מקריסתה של הנתבעת, אלא לא קיבל את שכרו שהיה זכאי לו כדין וגם לא פיצויי פיטורין. משכך, אינני יכול לקבל כי עובד מן השורה שאינו אורגן בתאגיד, איננו בעל מניות או מנהל בחברה יכול להיות אחראי לחובותיה רק על סמך חתימה "אגבית" על מסמך שייעודו אחר בדיוק כמו שלא אקבל חתימת עובד זוטר על קבלת סחורה בתור זה שיהיה אחראי על שילומה.

לא כך הם הדברים כלפי נתבע 3. נספח ג' לכתב התביעה, הסכם המסגרת השני שנחתם בין הנתבעת והתובעת מלמד כי נתבע 3 היה מנכ"ל בנתבעת. משכך, קמה עליו חבות מוגברת על הוצאות החברה וידיעה על מצבה הכלכלי.

עצם הפקדת שובר כרטיס אשראי כפיקדון,  איננו יכול לפטור אותו מכל אחריות שהיא.

עקב האמור לעיל מצאתי לנכון לחייב את נתבע 3 בסך של 3,000 ש"ח.