פסק-דין בתיק א 48025/04

רקע

בשנת 2003- בזמנים הרלוונטיים לתובענה זו, היו התובעים בעלי דירה בת 4 חדרים, בקומה 4, ברחוב ורמיזה 10 בת"א (להלן: "הדירה").

ביום 17.02.03 חתמו הגב' עדי כפרי רמתי - התובעת 2 (להלן: "התובעת"), עם הנתבעת על הסכם שכירות של הדירה לשנה (מוצג ת/1 ונספח א' לכתב התביעה), שתחילתה ביום 01.03.03 וסיומה ב- 28.02.04 (סעיף 5.2 להסכם השכירות), כאשר דמי השכירות עמדו על סך השווה ל- 780$ לחודש (להלן: "ההסכם" או "חוזה השכירות").

על פי חוזה השכירות, ניתנה לנתבעת האופציה לשכור את הדירה לשנה נוספת מיום 01.03.04 ועד ל- 28.02.05, אך מימוש אופציה זו הייתה מותנית בכך, שהשוכרת תודיע למשכיר על רצונה לממש את האופציה "בהודעה בכתב בדואר רשום או במסירה ביד לפחות 3 חודשים לפני תום תקופת השכירות וכן מותנה בכך שהשוכרים מילאו את כל התחייבויותיהם בהסכם השכירות עד לאותו מועד במלואן ובמועדם " (סעיף 5.3 להסכם השכירות) (להלן: "האופציה").

הדירה הושכרה לנתבעת, כשהיא כוללת ריהוט וציוד, בהתאם לרשימת הציוד המופיעה כנספח להסכם השכירות (מוצג ת/2, להלן: "הציוד").

בין הצדדים התגלעה מחלוקת בקשר לשאלה, האם המושכר הוחזר לתובעים בתום החוזה, במועד שהיה עליו להימסר על פי הסכם השכירות, או שמא נמסר באיחור, האם שילמה הנתבעת את כל תשלומי השכירות והתשלומים האחרים- החלים עליה, והאם החזירה לתובעים את המושכר ואת הציוד בו כפי שהיה עליה לעשות בהתאם לחוזה השכירות.

טענות התובעים

לטענת התובעים, הנתבעת לא הודיעה על מימוש האופציה. הנתבעת הודיעה, כי לא תאריך את השכירות וכי תפנה את המושכר בתום תקופת השכירות- דהיינו ביום 28.02.04.  על בסיס הודעה זו, התובעים מכרו את הדירה ביום 29.01.04 והתחייבו למוסרה לידי הרוכש למחרת יום הפינוי, דהיינו ביום 29.02.04.

הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה, איחרה בפינוי המושכר ומסרה אותו לידי התובעים 15 יום באיחור.

על פי הוראות חוזה השכירות, חייבת הנתבעת לשלם לתובעת 50$ לכל יום של איחור ולפיכך, מגיעה להם בגין הפיצוי המוסכם הנ"ל 750$.  כמו כן, לטענת התובעים הם שילמו לרוכשי הדירה פיצוי בסך של 1,000$ בגין האיחור במסירת הדירה לחזקתן לאחר שמכרו אותה ולפיכך, הם תובעים סכום זה מהנתבעת.  כמו כן, כאשר הדירה נמסרה לידי התובעת התברר, כי הנתבעת הוציאה מהדירה חלק מהציוד כמפורט ברשימה  שבסעיף 12 ב' לכתב התביעה המתוקן.

תחילה תבעו התובעים את השבת הציוד החסר, אלא שבמהלך הדיון על פי הצהרת הנתבעת, הציוד אינו בנמצא ולפיכך, תבעו התובעים את ערכו של הציוד בהתאם לחוות דעתו של השמאי אורי נס (נספח ה' לכתב התביעה המתוקן) בסך של 12,060 ש"ח בתוספת שכ"ט השמאי בסך של 1,165 ש"ח וסך הכל בגין רכיב זה, תובעים התובעים סך של 13,225 ש"ח.

עוד טוענים התובעים, כי הנתבעת לא שילמה את כל התשלומים החלים עליה בהתאם לסעיף 24 להסכם השכירות וכי נותר לה חוב בזק 430 ש"ח, קווי זהב (טלפון) 1,032 ש"ח, ארנונה ומים 532 ש"ח ובסה"כ 1,995 ש"ח.

ריכוז כל הסכומים הנ"ל מעמיד את תביעת התובעים על סך של 26,650 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. 

טענות הנתבעת

לטענת הנתבעת, הסכם השכירות בייחוד נספח הציוד שצורף לכתב התביעה, אינו הנספח המקורי שנחתם בין הצדדים. 

הנתבעת טוענת, כי בשלבי המו"מ לקראת כריתת החוזה, הייתה הבנה בין הצדדים לפיה תושכר הדירה לנתבעת למשך שנתיים, כשבסופה תינתן לה האופציה לרכוש את הדירה ורק מטעם זה, הסכימה הנתבעת לשכור את הדירה שהייתה במצב המחייב שיפוץ מקיף אותו ביצעה הנתבעת על חשבונה.

יתר על כן במהלך המו"מ ביקשה הנתבעת מהתובעת, כי תפנה את כל תכולת הדירה שכן ברשותה ציוד ומיטלטלין, כך שאין לה צורך במיטלטלין המצויים בדירה.  התובעת הסבירה לנתבעת כי בשל הדחיפות הקיימת בצורך בעזיבתה את הארץ, אין בידה די זמן לאחסן את הציוד או למכור אותו ולפיכך הוסכם, כי בשלב ראשון תעשה הנתבעת שימוש בציוד הקיים ואילו בשלב מאוחר יותר, הוסדר טלפונית נושא פינוי הציוד מהדירה.

הנתבעת השקיעה ממון רב בשיפוץ הדירה ובכלל זה, טיפול בנושא חדירת מים מן הגג שהינו בד"כ שיפוץ שעלותו חלה על בעל הדירה (קבלות בהתאמה צורפו ע"י הנתבעת כנספח ב' לכתב הגנתה).

התובעת ובעלה עזבו בחופזה את הארץ, עקב מצוקה כלכלית אליה נקלעו.