פסק-דין בתיק א 47534/06

בנק אוצר החייל בע"מ (להלן - הבנק או התובע) הגיש ביום 16.08.06, כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך 35,452.23 ש"ח, נגד מר אייזיק אהרון (להלן - הנתבע) בגין ערבותו לבתו, גב' אייזיק יובל (להלן - החייבת העיקרית).

הרקע להגשת התביעה

ביום 22.05.97, חתם הנתבע על "כתב התחייבות וערבות למסגרת אשראי" של החייבת העיקרית עד לסך של 5,000 ש"ח (להלן - כתב הערבות לאשראי). כמו כן ביום 2.11.98, חתם המבקש על "כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה" בסך 15,000 ש"ח (להלן - ההלוואה), אותה נטלה החייבת העיקרית.

משלא עמדה החייבת העיקרית בהתחייבויותיה לפירעון ההלוואה ומשחובה בגין אשראי בחשבון עמד על יותר מ- 5,000 ש"ח הגיש נגדה הבנק, ביום 26.4.99 תביעה, אשר נמחקה כיוון שהבנק לא הצליח למסור לה את כתב התביעה. ביום 29.12.04, הגיש הבנק תביעה נוספת נגד החייבת העיקרית, אולם תביעה זו נמחקה אף היא בשל אותם טעמים. לטענת הבנק אי מסירת כתב התביעה לחייבת העיקרית נבעה, משום עזיבתה את הארץ לצמיתות.

לטענת הבנק, ביום 31.05.00, משחובה של החייבת העיקרית, בגין האשראי בחשבון, עמד על יותר מ- 5,000 ש"ח, הנתבע חב במלוא הסכום לו ערב. כמו כן, ביום 10.10.04, משחובה של החייבת העיקרית, בגין אי פירעון ההלוואה עמד על סך של 17,552 ש"ח, הנתבע חב במחצית הסכום, משום קיומה של ערבה נוספת להלוואה זו.

ביום 12.04.07, הגיש הנתבע בקשה למתן רשות להתגונן וטען, כי דינה של התביעה להידחות בשל התיישנות התביעה. כמו כן טען, כי מצבו הכלכלי אינו שפיר ולפיכך יש להתחשב בו. לאור בקשה זו, הוגשה ביום 9.05.07 בקשה לדחיית הבקשה על הסף בה נטען, שאין מחלוקת על העובדות ומדובר בסוגיה משפטית המצויה במחלוקת בין הצדדים, המאפשרת הכרעה על סמך טענות בכתב. ביום 10.05.07, הגיש הנתבע בקשה לתיקון בקשת הרשות להתגונן (להלן - הבקשה). בבקשה מעלה הנתבע טענות עובדתיות חדשות.

דיון

הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם) ובע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41. אולם, אין די בקיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם נהיר, כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והיא בבחינת "הגנת בדים" (ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם). בבחינת טענות הנתבע יש לבדוק, האם עולה מהן הגנה לכאורה נגד התביעה והמסמכים שהוצגו על ידי התובע בכתב התביעה או שמדובר ב"הגנת בדים".

בבקשה הראשונה למתן רשות להתגונן, הנתבע אינו חולק על קיומו של החוב. אולם, מעלה שתי טענות: ראשית, מצבו הכלכלי הירוד ושנית, טענת התיישנות. לטענת הנתבע, התביעה שהוגשה נגדו התיישנה בשל העובדה שקיבל מכתב התראה מטעם התובע רק ביום 30.07.06, 7 שנים ו- 3 חודשים מאז מכתב ההתראה הראשון מיום 25.04.99, אשר נשלח אליו.

אין במצבו הכלכלי של הנתבע בכדי להביא לבטלות ערבותו והחוב אותו הוא חב. מקומה של טענה זו הוא בהליכים בלשכת ההוצאה לפועל. לעניין טענת ההתיישנות, חוק הערבות, תשכ"ז- 1967 (להלן - חוק הערבות) עבר מספר תיקונים (תשנ"ב, תשנ"ח), מבין תיקונים אלה, הוראת מיצוי הליכים נגד החייב העיקרי, מהווה שינוי חשוב ומשמעותי לעניין סוגיית ההתיישנות (ראו החלטתי מיום 12.08.07, בת.א 40255/06 בנק הפועלים בע"מ נ' קצביץ סמיון).

סעיף 27(ב) לחוק הערבות, שכותרתו "תובענה מהחייב תחילה", קובע כדלהלן:

"על אף הוראות סעיף קטן (א), ניתן להגיש תובענה נגד ערב מוגן למילוי ערבותו אם התקיים אחד משני הסייגים הבאים:

(1) החייב נפטר, הוכרז פסול דין, ניתן נגדו צו כינוס נכסים או יצא מן הארץ לצמיתות; היה החיוב מובטח במשכנתה או במשכון, לא יחול סייג זה אלא אם כן קבע בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל, לפי הענין, שנעשו מאמצים סבירים לאיתור החייב או למימוש המשכנתה או המשכון".

סעיף 8 לחוק הערבות, שכותרתו "אחריות הערב", קובע כדלהלן:

"הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחת הנסיבות האלה:

(1)    ...

(2)    ...

(3)  החייב מת או נמצא מחוץ לישראל או שמתן הדרישה כרוך בקשיים מיוחדים" (הדגשה הוספה).

מלשון החוק עולה, כי טרם הגשת כתב תביעה נגד ערב, על התובע למצות את כל ההליכים המשפטיים נגד החייב העיקרי. לטענת הבנק, הוא פעל לשם מצוי ההליכים נגד החייבת העיקרית, אשר התגוררה בארץ לכל הפחות עד ליום 2.06.02. לטענתו, עד למועד זה היה מנוע מהגשת תביעה נגד הנתבע. התובע הגיש ביום 29.12.04 תביעה שנייה נגד החייבת העיקרית, לאחר שהראשונה נמחקה, כיוון שלא הצליח במסירת כתב התביעה. לפיכך, מירוץ ההתיישנות אמור להתחיל מיום הגשת התביעה השניה נגד החייבת, היינו ביום 29.12.04.

אין חולק, כי לבנק לא ניתן אישור בדבר מיצוי הליכים נגד החייבת העיקרית, משום יציאתה מן הארץ כביכול. האם הוכיח התובע, כי החייבת העיקרית יצאה מן הארץ לצמיתות ואז פטור הוא מקבלת אישור על מיצוי הליכים מיו"ר ההוצאה לפועל, "השאלה הראשונה המתעוררת היא דיונית: מי אמור לבחון התקיימות התנאי האמור בדבר יציאת הנושה (צ"ל: החייב) לצמיתות מן הארץ - ראש ההוצאה לפועל (בדרך של אישור על העדר הצורך במיצוי הליכים) או בית המשפט (במסגרת תביעת הנושה ללא קבלת צו אישור על מיצוי הליכים)? לאור לשון החוק והרצון לקצר את ההליכים, נטיית הנושה תהא לפנות ישירות לבית המשפט ... מחד גיסא, ההלכה קובעת שאין צורך כי תובע יוכיח את רכיבי תביעתו כבר בשלב הגשת התביעה ודי בציון העובדות המהוות את עילת התביעה. מאידך גיסא ניהול הליך שלם טרם בירור נקודה זו, עלול לגבות מהערב מחיר יקר, ונחיתות מהותית ודיונית, תוך סיכול מטרת המחוקק בחקיקת התיקונים לחוק הערבות" (ד"ר ר' בר- קהן, ערבות , תשס"ו-2006, עמ' 511 - 512; להלן - בר-קהן). נראה לי, שהפתרון לשאלה הדיונית הוא, כי הסמכות מוענקת הן לבית המשפט והן לראש ההוצאה לפועל להכריע בסוגיה. מאחר ולא התנהלו כל הליכים בהוצאה לפועל אין טעם לפנות לראש ההוצאה לפועל בעניין זה בלבד.

בענייננו, החייבת העיקרית מצויה בחו"ל מזה תקופה ארוכה, כ- 4 שנים. בנוסף, טרם הגשת כתב התביעה דנן נעשו מאמצים על ידי הבנק לתבוע את החוב. הבנק הגיש שני כתבי תביעה נגד החייבת העיקרית, אך כתבי התביעה שנשלחו לא הגיעו ליעדם. "באשר לשאלה המהותית, הרי דומה כי לא קל לקבוע את קו הגבול ממנו הופכת שהיה מחוץ לארץ להיות "לצמיתות", והדבר תלוי בנסיבות כל עניין ובראיות האובייקטיביות והסובייקטיביות שמציג הנושה. כך, שהייה של מספר חודשים מחוץ לארץ אשר מתלוות לה עדויות על נסיבות חיצוניות בדבר חיסול עסקי החייב, אמירות לצדדים שלישיים על כוונותיו שלא לחזור ארצה, השתקעות מחוץ לארץ, העברת המשפחה וניתוק זיקות כלכליות וחברתיות לארץ, יכולה לעמוד בתנאי הסעיף, ומנגד שהיה של מספר שנים, לצורך עבודה זמנית שאין עימה ניתוק קשר עם הארץ יכולה שלא לקיים אחר תנאי הסעיף" ( בר-קהן, עמ' 512).