פסק-דין בתיק א 474/01

1.       בכתב התביעה (המתוקן), שהוגש מטעם התובע, עותר התובע לכך שהנתבעים יחויבו לשלם לו סך 1,800,000 (מיליון ושמונה מאות אלף) ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 4.4.01 (יום הגשת כתב התביעה המקורי). עוד עותר התובע לכך, שהנתבעים יחויבו לשפותו בגין כל סכום מס הכנסה או מס שבח מקרקעין שיחויב לשלם בעקבות סכום הפיצויים שהנתבעים יחויבו לשלם לו.

2.       התובע היה בעלים של מקרקעין בחיפה, הרשומים בספרי המקרקעין כחלקה 75 בגוש 11195 (להלן - " המקרקעין"), והמצויים ברח' הסחלב (לשעבר חלק מרח' בורלא), בקרבת בית החולים "פלימן" בחיפה. בתאריך 16.3.79 נרשם התובע כבעלים של המקרקעין, אותם ירש על פי צוואת דודתו המנוחה, הגב' רוז (שושנה) ניימן ז"ל, שהתגוררה בארה"ב.

          בעת שהמקרקעין נרשמו על שמו, התובע התגורר בארה"ב, ובשנת 1986 החליט לעלות עם משפחתו לישראל, וקבע מקום מושבו הקבוע בירושלים הבירה.

3.       בתביעתו טוען התובע, כי הנתבעים מכרו המקרקעין שלא כדין, לשם גביית חוב שהיה רשום על שמו בספרי הנתבעת מס' 1, ובמכירת המקרקעין גרמו לו נזק, וסכומו הוא הסכום הנטען בכתב התביעה.

4.       תחילת הפרשה בהליכי תכנון שננקטו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה באזור בו מצויים המקרקעין, ועבודות סלילת דרכים באותו אזור. בעקבות הליכים אלה, ועבודות הסלילה, שלחה הנתבעת מס' 1 בתאריך 23.2.94 הודעה לאדם בשם "מוריס דיקמן" מכפר תבור, ודרשה ממנו כי ישלם לה היטל דרכים בסך 23,913.20 ש"ח.

          התובע מצביע על מספרי טעויות שנפלו בהודעה, שלדעתי אינן רלבנטיות בשלב זה, אך אין ספק,  כי התובע מעולם לא התגורר בכפר תבור, ועל כן לא קיבל ההודעה שמוענה אליו לפי הכתובת "כפר תבור". ממילא מובן, שהתובע אף לא שילם את היטל הדרכים שנדרש לשלם.

5.       משלא שולם היטל הדרכים, פנתה הנתבעת מס' 1 אל הנתבעים 2 ו- 3 וביקשה כי יגבו עבורה את ההיטל מהתובע. הנתבעים 2 ו- 3 הם אב ובנו, המשמשים כעורכי דין בחיפה, ועוסקים במקצועם במסגרת משרד פרטי המתנהל תחת שמו של הנתבע מס' 2. עם זאת, מהראיות שהונחו לפני עולה, כי מי שטיפל בפועל בעניינים הנוגעים לתביעה שלפני, היה הנתבע מס' 3.

6.       מהראיות שהונחו לפני עולה, כי הנתבעים 2 ו- 3 לא הצליחו לאתר את התובע, ובשלב מסוים הגישו לבית משפט השלום בחיפה כתב תביעה נגדו, על דרך סדר הדין המקוצר (תיק אז' 5280/94). בתחילה הוגשה התביעה נגד אדם בשם מוריס דיקמן מדרך צרפת 53א' בחיפה, אך משהתברר כי אדם זה אינו בעל המקרקעין, ביקשו הנתבעים לתקן את כתב התביעה באופן שירשם בו, כי הנתבע הוא ד"ר מוריס דיקמן, וכתובתו: 509 Meehan Ave. Far Rockaway New York 11691. תצוין העובדה, כי הכתובת הנזכרת נלקחה מצוואת המנוחה רוז ניימן ז"ל, דודתו של התובע אשר הורישה לו המקרקעין, שם צויינה כתובת זו ככתובת מגוריו של התובע.

7.       כב' הרשם של בית משפט השלום התיר את התיקון המבוקש, ובעקבות זאת הוגשה לבית המשפט בקשה להתיר לנתבעת להמציא את כתב התביעה וההזמנה לדין אל מחוץ לתחום השיפוט. בקשה אחרונה זו נתמכה בתצהירו של הנתבע מס' 3, ובתצהיר זה ציין הנתבע מס' 3 כי "התברר כי בעל החלקה הוא ד"ר מוריס דיקמן", וצויין בתצהיר, כי הוא מתגורר בכתובת הנזכרת לעיל (נספח ח' לתצהיר עדותו הראשית של התובע - מוצג ת/5).

          בתאריך 26.6.94 התיר בית המשפט להמציא כתבי בי-הדין אל מחוץ לתחום השיפוט, והורה הוראות שונות ביחס לתרגום כתבי בי-הדין ולהגשת בקשת רשות להתגונן.

8.       בתאריך 12.12.94 הגישו הנתבע מס' 3 בקשה לבית המשפט, וטענו כי "הנתבע [הוא התובע שלפני - י"כ] קיבל את כתבי בי-הדין בתאריך 11.7.94 כמפורט באישור המסירה הרצ"ב", ומכיוון שלא הגיש בקשת רשות להתגונן בתוך התקופה שקצב בית המשפט בהחלטתו להתיר משלוח המסמכים אל מחוץ לתחום השיפוט (90 ימים), ביקשו הנתבעים כי יינתן נגדו פסק דין על פי כתב התביעה.

          בתאריך 13.12.94 נעתר בית המשפט לבקשה, וחייב את התובע לשלם לנתבעת מס' 1 סך 26,915 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 1.3.94, וכן חייב בית המשפט את התובע לשלם לנתבעת מס' 1 הוצאות משפט בסך 380 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק.

          כאמור, התובע עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1986, והתגורר בירושלים, ועל כן מסתבר הדבר, שלא יכול היה לחתום בשנת 1994 על אישור המסירה בניו - יורק שבארה"ב. זאת ועוד, מתברר, כי עקבותיו של אישור המסירה, הנזכר בבקשת הנתבע מס' 3 ליתן פסק דין על פי כתב התביעה, אבדו, וניסיונות ב"כ התובע למצאו עלו בתוהו.

9.       לאחר מתן פסק הדין הגיש הנתבע מס' 3 בקשה לביצוע פסק הדין ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה, וביקש למנותו ככונס נכסים למקרקעין, ולהתיר לו להמציא את כתבי בי-הדין אל מחוץ לתחום השיפוט של המדינה. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי אינו מוסמך ליתן צו להמציא המסמכים אל מחוץ לתחום השיפוט. על כן פנה הנתבע מס' 3 לנשיא בית משפט השלום, וביקש הוראותיו, ובין היתר ביקש כי יוטל עליו לשלוח הודעה מתאימה לתובע, על דבר מינויו ככונס הנכסים, לפי כתובתו בארה"ב, ועוד ביקש, שבית המשפט יורה, שאם לא יסולק החוב בתוך 30 ימים, יימכרו המקרקעין לכל המרבה במחיר, לאחר קבלת הערכת שוויים, תעשה בידי שמאי מקרקעין.

          בהחלטתו מיום 20.11.95 הורה נשיא בית משפט השלום הוראותיו ביחס למשלוח מסמכים לתובע, אל מחוץ לתחום השיפוט של המדינה (נספח י"ג לתצהיר עדותו הראשית של התובע, מוצג ת/5).

10.     בבקשה נוספת שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל, בתאריך 11.2.96 (נספח י"ד לתצהיר עדותו הראשית של התובע - מוצג ת/5), הודיע הנתבע מס' 3 כי שלח לתובע המסמכים עפ"י ההוראות שקיבל, והוסיף, כי החומר שנשלח "התקבל על ידי החייב [התובע שלפני - י"כ] ביום 5.12.95 כפי שרואים מאישור המסירה הרצ"ב". בבקשתו טען הנתבע מס' 3, כי "הואיל והחייב לא הגיב עד היום", מתבקש בית המשפט למנות את הנתבע מס' 3 ככונס נכסים "ולהורות לכונס הנכסים להזמין שמאות ולמכור את החלקה למרבה במחיר".

          בתאריך 28.2.96 מינה ראש ההוצאה לפועל את הנתבע מס' 3 ככונס נכסים למקרקעין, וקבע בהחלטתו הוראות שונות ביחס למכירת החלקה (וראה נספח ט"ו לתצהיר עדותו הראשית של התובע - מוצג ת/5).

          אציין, כי מקובלת עלי טענת התובע, כי מעולם לא קיבל הודעה על מינוי הנתבע מס' 3 ככונס נכסים למקרקעין, וכן לא קיבל כל הודעה על כוונת כונס הנכסים למכור את המקרקעין על מנת לסלק את החוב שהיה רשום לחובת התובע אצל הנתבעת מס' 1.

11.     במסגרת הליכי כינוס הנכסים פנה הנתבע מס' 3 לשמאי המקרקעין מר יהודה שנקר וביקש כי ישום את שווי המקרקעין. בחוות דעת מתאריך 10.5.96 קבע השמאי שנקר, כי שווי  המקרקעין מגיע כדי הסך 370,000 (שלוש מאות ושבעים אלף) דולר (נספח מס' 13 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 3 - מוצג נ/9). לאחר קבלת חוות הדעת פרסם הנתבע מס' 3 מודעה בעתון, המזמינה מציעים המעוניינים לרכוש את המקרקעין, וההצעה הגבוהה מבין השתיים שהתקבלו הייתה הצעה לרכוש את המקרקעין תמורת הסך 332,000 דולר.