פסק-דין בתיק א 47167/00

כללי

1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה  - 1975  (להלן: " חוק הפיצויים"). התובע, יליד 1955, נפגע ביום 3.1.00 בתאונת דרכים בעת שנהג ברכבו.  השימוש ברכב בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל - 1979  היה מבוטח על ידי הנתבעת. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה. המחלוקת היא על שיעור הנזקים. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התביעה נשמעו עדויות התובע; אשתו, הגב' ריקי נאור ובתו, הגב' מוניקה נאור. מטעם ההגנה הוגשה קלטת מעקב וחוות דעת אקטוארית בעניין תגמולי המוסד לביטוח לאומי שקיבל ויקבל התובע.

הנכות הרפואית

2. התובע נחבל בראשו וכפי הנראה אבד את הכרתו למשך מספר דקות, כפי שנרשם בתעודת חדר המיון. לאחר החבלה התקשה לזכור בברור פרטים לגבי האירועים. הוא אושפז במחלקה הנוירולוגית בבי"ח וולפסון למשך שלושה ימים. הוא התלונן במהלך אשפוזו על כאבי ראש, סחרחורות והפרעה בשווי המשקל. כל הבדיקות הנוירולוגיות היו תקינות. לאחר מכן החלו תלונות על כאבים בעמוד השדרה הצווארי, כאבי גב תחתון וכתפיים. כחמישה חודשים לאחר התאונה נמצא אצל התובע יתר לחץ דם וסכרת ולאחר מספר חודשים מהתאונה החלו תלונות גם במישור הנפשי.

3. לצורך הערכת הנכות הרפואית שנגרמה לתובע עקב התאונה מונו ארבעה מומחים רפואיים. בתחום הנוירוכירורגי מונה על ידי הצדדים, עוד טרם הגשת התביעה, פרופ' יצחק שקד; בתחום האורטופדי מונה  על ידי בית המשפט ד"ר משה פריטש (פרי); בתחום המחלות הפנימיות ויתר לחץ דם מונה על ידי בית המשפט פרופ' אהוד גרוסמן ובתחום הפסיכיאטרי מונה על ידי בית המשפט ד"ר גיא אור.

4. פרופ' שקד קבע בחוות דעתו מיום 10.12.00 כי לתובע נגרם זעזוע מח קל וחבלה צווארית. התלונות מתאימות לתסמונת שלאחר חבלת ראש - צוואר. בדיקות הדמיה ואחרות לא העלו ממצא חבלתי אלא שינוים ניוונים בלבד. פרופ' שקד ציין כי " יש רושם שהתאונה הפכה להיות נושא מרכזי  בחייו בדיספרופורציה למהותה. למרות הדרך בה הוא מתאר את תלונותיו ומגבלותיו הבדיקה לא העלתה הפרעה אובייקטיבית". בהתאם לכך קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 5% על פי סעיף 34(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: " תקנות הביטוח הלאומי").

5. ד"ר פריטש ציין בחוות דעתו מיום  14.3.03 כי שיתוף הפעולה של התובע בבדיקה היה פגום, כאשר ממצאי הבדיקה הבלתי ישירה היו בדרך כלל תקינים. בצילומים משלימים שבוצעו לבקשת ד"ר פריטש נמצאו שינויים ניוונים בע"ש צווארי ומתני. ד"ר פריטש קבע כי למרות חוסר שיתוף הפעולה  של התובע הוא מתרשם כי קיימת הגבלה בתנועת עמוד השדרה הצווארי אותה הוא מעריך ב- 5% לפי מחצית סעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי. לעניין כאבי הגב התחתון  קבע כי לתובע  5% נכות בגין עמוד השדרה המתני לפי מחצית סעיף 37(7) (א) לתקנות הביטוח הלאומי, אך נכות זו אינה קשורה לתאונה. לעניין הכתפיים - קבע כי לא נגרמה לתובע נכות בכתפיים עקב התאונה. סך כל הנכות בתחום האורטופדי, אם כן, שנגרמה לתובע בתאונה - 5%. ד"ר פריטש הוסיף וציין כי אינו רואה כל מגבלה תפקודית לתובע, אשר יכולה להפריע בעבודתו של התובע כקניין. הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי ד"ר פריטש - 100% למשך שבועיים, 50% למשך שבועיים נוספים, 25% למשך שבועיים נוספים ו 5% לאחר מכן.

6. פרופ' גרוסמן ציין בחוות דעתו מיום 14.12.03 כי  לתובע רקע של עישון כבד וסיפור של יתר לחץ דם אצל האם. במסגרת השירות הצבאי סבל מתסמונת נוירוטית. כחמישה חודשים לאחר התאונה נמצאו אצל התובע  יתר לחץ דם וסכרת. הסכרת מאוזנת, ללא מיקרואלבומינורה. לחץ הדם אינו מאוזן בצורה מיטבית. צוין כי התובע סובל מעודף משקל. פרופ' גרוסמן קבע כי לא ניתן לקבוע שיש קשר בין התאונה ובין יתר לחץ הדם והסכרת שנמצאו חמישה חודשים לאחר התאונה. בגין הסכרת קבע לתובע 10% נכות צמיתה, לפי סעיף 4(3) לתקנות הביטוח הלאומי, בגין יתר לחץ הדם קבע נכות צמיתה של 10%, לפי סעיף9(3) ב1 לתקנות. נכויות אלו, כאמור, אינן קשורות לתאונה. בתשובה לשאלות הבהרה שהפנה ב"כ התובע ציין פרופ' גרוסמן כי אם היה מוכח שהתובע עלה במשקל בצורה משמעותית לאחר התאונה ובעקבותיה, הרי שיכול היה להיות קשר עקיף בין הסכרת ויתר לחץ הדם והתאונה והתאונה הייתה נחשבת כגורם מסייע להתפתחות מחלות אלו.  הוא הבהיר כי כדי לייחס הופעת סכרת ויתר לחץ דם לתאונה יש להוכיח שהערכים היו תקינים לפני התאונה ושהם הופיעו מיד לאחריה, בטווח של ימים. גם במקרה כזה הקשר לטווח ארוך מוטל בספק, ורק במקרים שבהם נחבלה הכליה או כלי דם, ניתן לייחס הופעת לחץ דם לתאונה. עוד ציין כי כיון שמדובר בסכרת מטיפוס 2, הרי שטראומה נפשית לא יכולה לגרום להתפרצות הסכרת אלא יכולה רק לחשוף מצב סמוי.  ב"כ התובע נסה בסיכומיו להסתמך על תשובות אלו לשאלות ההבהרה וללמוד מהן כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הופעת הסכרת ויתר לחץ הדם ובין התאונה וכי מדובר בטראומה נפשית שחשפה מצב סמוי של מחלות אלו. איני יכולה ללמוד דברים אלו מחוות דעתו של פרופ' גרוסמן וגם לא מתשובותיו לשאלות ההבהרה. פרופ' גרוסמן ציין בחוות דעתו באופן מפורש כי הופעת המחלות רק לאחר חמישה חודשים ואי הופעת תסמינים כמו עליה משמעותית במשקל  לאחר התאונה שוללים קשר סיבתי במקרה זה, למרות שתיאורטית טראומה נפשית עשויה לחשוף מצב סמוי, להבדיל מתהליך של גרימה. יש להעיר כי בתצהירו (סעיף 6) מציין התובע כי דווקא ירד במשקלו בעקבות התאונה למעלה מ- 10 ק"ג, וגם בחוות דעתו של ד"ר אור נרשם כי התובע ירד במשקלו  כ- 14 ק"ג לאחר התאונה. בהתאם לכך, אין מקום להתערב במסקנתו של פרופ' גרוסמן כפי שנרשמה בחוות דעתו באופן ברור, על פיה נכותו הרפואית של התובע בשל סכרת ויתר לחץ דם אינה קשורה לתאונה.

7. ד"ר אור ציין בחוות דעתו מיום 4.7.03 ולאחר בדיקת התובע, בנוכחות אשתו, ביום 9.5.03, כי ביום 18.6.00, כחצי שנה לאחר התאונה, נבדק התובע לראשונה במרפאה לבריאות הנפש בחולון. בבדיקה זו נמצא אצל התובע אפקט דכאוני ומתוח, עיסוק רב בתאונה ובמצבו הבריאותי, עצבנות, קשב וריכוז מעט ירודים, רצון ויוזמה ירודים. צוין כי התובע  אובחן כסובל מהפרעת הסתגלות והחל טיפול תרופתי במינון נמוך של תכשיר נוגד דיכאון וחרדה ותכשיר משרה הרגעה. נעשה ניסיון בטיפול קבוצתי שלא שיפר המצב. לאחר מכן הוחלף התכשיר נוגד הדיכאון. גם טיפול זה לא הועיל. צוין כי התובע  אובחן כסובל מהפרעת דחק  בתר חבלתית. בבדיקתו, ציין ד"ר אור, היה התובע חסר שקט, האפקט מתוח, חרד. התובע התלונן מספר פעמים במהלך הבדיקה על כאב ראש ונראה סובל. מהלך החשיבה היה תקין אם כי מצומצם מעט. בעת שסיפר על התאונה נראה חרד מאד, בלע את רוקו, היה לא שקט, רעד, הזיע, קצב הלב הגיע ל 140 פעימות לדקה. בתוכן החשיבה נמצאו תכנים דיכאוניים בעצמה נמוכה ותכנים חרדתיים עם דאגנות רבה סביב מצבו הנפשי והפיסי. לא נמצאו מחשבות שווא ולא אבדנות. התמצאות בזמן, במקום ובסיטואציה הייתה תקינה. הזיכרון נמצא תקין לכל הטווחים. נמצאה הפרעה קלה - בינונית בריכוז. שיפוט ותובנת המציאות נמצאו תקינים. כאשר יצא בסיום הבדיקה נצפה על ידי ד"ר אור ללא ידיעתו ונראה סובל.

8. ד"ר אור קבע בחוות דעתו כי התובע סובל ממספר הפרעות נפשיות. האחת, הפרעת דחק בתר חבלתית. צוין כי התובע החל לסבול מכל התסמינים המאפיינים הפרעה זו לאחר התאונה, כי עצמת התסמינים פחתה אך  הם עדיין בעצמה רבה. בולטת היא הקהות הרגשית שפתח כלפי הקרובים לו. השנייה, הפרעת בעתה, המתאפיינת בהתקפי חרדה קצרים, המופיעים ללא זרז ידוע, המתבטאים בתסמינים גופניים שונים וחרדה עזה. השלישית, הפרעה דיכאונית מאז'ורית. עם העלייה במינון בטיפול בתכשירים נוגדי הדיכאון חל שיפור במצב וד"ר אור ציין כי ספק אם במועד הבדיקה עדיין ההפרעה קיימת. הרביעית, תסמונת שלאחר זעזוע מח, מתאפיינת בקשיי ריכוז או זיכרון וכן בכאבי ראש, הפרעת שינה, סחרחורת או חולשה, עייפות, נטייה לרגזנות, הפרעות חרדה ומצב רוח ועוד. ד"ר אור ציין כי קיימת חפיפה מסוימת בין תסמיני  הפרעה זו לתסמיני הפרעת דחק פוסט טראומטית וכן לתסמיני הפרעה דיכאונית מאז'ורית אך התסמינים המאפיינים קיימים. לעניין הקשר הסיבתי בין ההפרעות שנמצאו ובין התאונה, קובע ד"ר אור כי הקשר ברור בכל הנוגע להפרעת הדחק הבתר חבלתית ולתסמונת שלאחר זעזוע המח. באשר להפרעת הבעתה וההפרעה הדיכאונית, מאחר ואין תאור של הפרעות דומות קודם לתאונה, סבור ד"ר אור כי התפתחות הפרעות אלו קשורה לתאונה והסבירות כי התובע היה סובל מהפרעות אלו לולא התאונה היא נמוכה. לכן, נקבע, קיים קשר סיבתי בין כל ההפרעות מהן סובל התובע ובין התאונה. ד"ר אור העמיד את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע, לאור כך שלא חזר לעבודה מאז התאונה ולאור כך שתפקודו המשפחתי והחברתי נפגע, על 30% בהתאם לסעיף 34ד' לתקנות הביטוח הלאומי. נכות זו כוללת את הנכות שנקבעה על ידי פרופ' שקד. ד"ר אור ציין כי אינו סבור שצפוי בעתיד שינוי משמעותי במצבו של התובע. הוא ציין כי התובע יזדקק למעקב וטיפול פסיכיאטרי במהלך רוב חייו. הטיפול יכול להינתן במסגרת המרפאה הציבורית לבריאות הנפש. כמו כן ציין כי התובע יזדקק לטיפול  פסיכו-טרפויטי פרטני לתקופה של שנתיים שלוש, פגישה שבועית, שעלותה 350ש"ח.

9. לד"ר אור הופנו מספר שאלות הבהרה. בתשובותיו הבהיר כי אינו סבור שהתובע מתחזה וזאת לאור התיאור האופייני, לאור העדר ניסיון לאמץ תסמינים לא לו ולאור ממצאי הבדיקה האובייקטיביים, כמו סימני החרדה שנצפו. כמו כן ציין כי ההימנעות מנסיעה ברכב לא תוארה כמוחלטת, אך אם יתברר כי לתובע אין כלל בעיה לנסוע ברכב יהא בכך כדי לשנות ממסקנתו לגבי חומרת נכותו. לאחר מכן הוסיף כי ההימנעות מנסיעה ברכב לא הייתה תסמין מרכזי בקביעת נכותו כך שגם היעדרה המוחלט לא צפוי לשנות בהרבה את הנכות הנפשית שנקבעה. עוד השיב ד"ר אור כי אישור צה"ל לגבי סעיף ליקוי בדבר נוירוזה לא עמד בפניו, אך עדיין, גם לאחר שעיין באישור, אינו מוצא בכך כדי לשנות מקביעותיו בחוות דעתו. 

10. המומחים לא הוזמנו להיחקר על חוות דעתם ולמעשה, למעט  טענתו של ב"כ התובע כי יש לקבוע כי הנכות שנקבעה על ידי פרופ' גרוסמן שייכת אף היא לתאונה, טענה אותה דחיתי כאמור לעיל, אין מחלוקת לעניין נכותו הרפואית של התובע. בהעדר טעם מיוחד לקבוע אחרת, אני מאמצת את קביעות המומחים הרפואיים שמונו מטעם בית המשפט. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עקב התאונה היא, אם כן, נכות של 33.5% לצמיתות.

הפגיעה התפקודית

11. התובע, יליד גרוזיה, למד 10 שנות לימוד. הוא עלה לישראל בשנת 1974, בהיותו כבן 19. הוא למד שלוש שנים במכללה טכנולוגית לקראת תואר הנדסאי מכונות אך לא קיבל תעודת גמר. הוא התגייס לצבא ושירת כשנתיים וחצי כמכונאי מטוסים. בצבא נקבע לו, בין היתר, סעיף ליקוי של "נוירוזה המגבילה פעילות בתחומים רבים עם סיכויי הטבה לאחר טיפול". לאחר שחרורו עבד בעבודות שונות: מתדלק, חרט, מחסנאי, מתרגם מסמכים. בשש השנים עובר לתאונה  עבד כקניין ומנהל מחסן במוסך. בתצהירו טען כי עבודתו הייתה עבודה פיסית. שכרו עובר לתאונה עמד על כ- 5400 ש"ח בממוצע ברוטו. לאחר התאונה לא חזר לעבודתו ולמעשה לא חזר לכל עבודה שהיא. בתצהירו, בתצהיר אשתו ותצהיר בתו נאמר כי  הוא מסתגר בבית, לא מסוגל לסבול רעש והפך לאדם עצבני אשר מרבה להתפרץ על בני משפחתו והסובבים אותו, סובל מהתקפי בכי, לא מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי.

12. חקירת התובע בבית המשפט לוותה בהתפרצויות בכי, רעד והתנשפות, עד שבשלב מסוים גם  הופסקה. התובע אישר כי הוא בעל רישיון נהיגה בתוקף. הוא העיד כי הוא נוהג ברכב.  הוא מסיע לעיתים את אשתו לעבודה וגם לטיפולים רפואיים. הוא אישר כי לדיון בבית המשפט הוא עצמו נהג. הוא העיד כי הוא מסתובב לעיתים בלילה בפארק, עד שעות הבוקר. אשתו, אשר עובדת במוסד לביטוח לאומי, נשאלה לגבי הפנייה לשיקום במוסד לביטוח הלאומי והשיבה כי נאמר לתובע  כי אינו בר שיקום. מסמכים לא הוצגו. אשתו העידה כי הוא מסיע אותה מדי פעם, פעם בשבוע לערך, לעבודתה ביפו, לאור כך שהיא עצמה אובחנה לפני כשנתיים כחולת טרשת נפוצה ואינה יכולה לנהוג תמיד. לאחר מכן, כאשר נאמר לה כי יש קלטת מעקב, הוסיפה כי גם לפני השנתיים האחרונות, עוד בשנת 2001 , התובע הסיע אותה לרופאים ולטיפולים. כאשר עומתה עם קלטת המעקב משנת 2001, בה נראה התובע מגולח, מסודר, משוחח עם אנשים ונוהג, השיבה כי הייתה תקופה בה נראה יותר טוב מאשר היום וכי חלה החמרה  בשנים האחרונות. אשת התובע העידה כי התובע נמצא כל היום לבד בבית, בחוסר מעש, לעיתים יורד מהבית "ועושה סיבוב ליד הבית". היא העידה כי הוא ניסה לחפש עבודה כחצי שנה, דרך העיתונים, אך "סבל מכאבים". היא הוסיפה כי התובע נרשם למועדון "ימית 2000" לאחר התאונה ושם הלך לקבל טיפולים לגב, נכנס לסאונה ולחמאם. למועדון הגיע פעמיים שלוש בשבוע, ברכב. לשאלה מי נהג לבית המשפט השיבה אשת התובע כי היא עצמה נהגה. היא פרטה לגבי טיפולים שונים לצוואר, גב וכתפיים, אותם קיבל ומקבל התובע ועמדה על כך שלדעתה הצורך בטיפולים אלו נובע מהתאונה. בתו של התובע העידה, כפי שהעיד התובע, כי לבית המשפט נהג התובע. לא ברור מדוע העידה אשת התובע כי היא עצמה נהגה.   

13. ב"כ התובע בסיכומיו טוען כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע לפחות על שיעור של 90%. נטען כי מאז התאונה התובע מסתגר בביתו, לא חזר לעבודתו ואינו מסוגל לכל עבודה כל חייו, זאת בשל פגיעתו בתחום הנפשי. ב"כ הנתבעת בסיכומיו, לעומת זאת, טוען כי מהראיות שהוצגו עולה כי התובע עצמאי בתפקודו היום יומי, נוהג ברכב ככל שנדרש ונוסע למקומות שונים כמו מועדון ספורט מספר פעמים בשבוע, כאשר אף לבית המשפט נהג בעצמו, למרות שהיו עמו אשתו ובתו. צוין כי התובע  שוהה בביתו ללא לווי מרבית שעות היום, יוצא את ביתו ללא לווי והולך רגלית במשך שעות רבות, משוחח עם שכניו, מסיע את אשתו לעבודתה ולטיפולים רפואיים. בהתאם לכך, טוענת הנתבעת, יש להעמיד את פגיעתו התפקודית על שיעור של 15% ולא יותר מכך. נטען כי לא הובאה ראיה הקושרת בין עזיבת מקום עבודתו ובין התאונה, כאשר תצהיר המעביד בעניין זה נמשך מבית המשפט והתובע ויתר על העדת מעבידו או כל עד אובייקטיבי אחר. נטען כי התובע לא פנה לשיקום מקצועי ולא מיצה זכויותיו במוסד לביטוח לאומי בעניין זה. נטען כי לא הוכחה הטענה על פיה התובע חיפש עבודה באמצעות מודעות בעיתונות ולא הוצג הסבר מדוע לא שב לעבודתו הקודמת או לעבודה אחרת. נטען כי יש להתעלם מחוות דעת רופאים תעסוקתיים שהוצגו ועל התובע היה לפנות ולבקש מנוי  מומחה בתחום השיקום מטעם בית המשפט לצורך הוכחת טענותיו בעניין זה. נטען כי אין בנכותו הרפואית של התובע כדי למנוע ממנו לחזור למעגל העבודה. 

14. ככלל, ובהעדר נתונים המלמדים אחרת, תשמש הנכות הרפואית גם כמדד עיקרי להערכת הפגיעה  התפקודית. עם זאת, בענייננו קיימים נתונים אשר מצדיקים סטייה מסוימת ממדד זה. הוכח כי התובע לא חזר לעבוד ולתפקד כפי שעבד לפני התאונה. מכך לא ניתן להתעלם. למרות כך, לא השתכנעתי כי מדובר בשלילה מוחלטת של יכולת התפקוד וההשתכרות החל מהתאונה והלאה, לתמיד, כפי שטוען ב"כ התובע. אשת התובע עצמה מודה כי בתקופה שלאחר התאונה מצבו של התובע היה טוב יותר וכי רק לאחר מספר שנים חלה החמרה במצבו הנפשי. יוער כי דברים אלו מנוגדים באופן מסוים לאמור בחוות דעתו של ד"ר אור על פיה עצמת התסמינים של הפרעת הדחק הבתר חבלתית דווקא פחתה עם השנים. עולים מספר ספקות וסימני שאלה מדוע לא חזר התובע לעבודתו או לעבודה אחרת, אף קלה וחלקית, בכל השנים מאז התאונה ועד היום, יותר משבע שנים, גם בתקופה לגביה אישרה אשתו כי מצבו היה טוב יותר. התובע המשיך לנהוג ברכב כל העת, גם היום. לא רק שהוא נוסע בעצמו אלא הוא גם מסיע אחרים ונהג בעצמו לדיון בבית המשפט. בקלטת המעקב משנת 2001 נצפה התובע באופן שונה לחלוטין מהאופן בו הופיע בבית המשפט וכפי הנראה מהאופן בו הופיע אצל ד"ר אור. הוא נראה מסודר בלבושו ובמראהו, מגולח ומסופר, משוחח שיחה לא קצרה, באופן רגיל ונינוח, עם אדם אחר, נכנס למכוניתו, נכנס לבניין, בודק את תיבת הדואר ומבצע פעולות שגרתיות ככל אדם אחר. הוא לא נראה כמי שאינו יכול לתפקד כלל. אין מחלוקת כי התובע מתפקד באופן עצמאי בכל הפעולות היומיומיות. הוא אינו נזקק להשגחה או עזרת אחר. הוא נמצא לבדו כל היום, כך על פי עדויות התובע ומשפחתו. לעיתים יוצא לטיולים רגליים. הוא נהג ללכת מספר שנים, כמה פעמים בשבוע, למועדון ספורט שם שהה בחמאם ובסאונה. פגיעתו האורטופדית מהתאונה היא קלה, כמפורט בחוות דעת מומחה בית המשפט בתחום זה. לתובע אמנם בעיות בריאות אחרות, שאינן קשורות לתאונה, כמו סכרת, יתר לחץ דם, הגבלה בתנועות עמוד השדרה המתני ובעיית ערמונית מוגדלת ועדיין, כל אלו אינם מביאים לחוסר תפקוד מלא. ד"ר אור העריך כי התובע אינו מתחזה וכי אכן מדובר בהפרעות נפשיות של ממש המביאות לפגיעה תפקודית ואשר מסבירות את תפקודו הלקוי לאחר התאונה. אני מקבלת את חוות דעתו כי אין מדובר בהתחזות וכי אכן התובע סובל ממספר הפרעות נפשיות לא פשוטות עקב התאונה אולם לדעתי קיימת האדרה מסוימת של מצב התובע כמי שאינו יכול לתפקד כלל. איני סבורה כי ההפרעות שנמצאו אצל התובע, בטיפול מתאים, מביאות לשלילת יכולת התפקוד באופן מוחלט. ד"ר אור עצמו גם אינו אומר זאת. צודק ב"כ הנתבעת באומרו כי לא הוכח שהתובע ניסה לפנות לשיקום במוסד לבטוח לאומי על מנת להשתלב במסגרת שיקום כלשהי. לא התבקשה ולא ניתנה חוות דעת מומחה שיקומי או תעסוקתי בעניין זה, כאשר חוות דעת פרטיות אינן יכולות להתקבל כראיה. לא הוכח באלו עבודות נסה לעבוד ומה היו סיבות אי ההצלחה. ד"ר פריטש קבע כי נכותו האורטופדית אינה תפקודית כלל. נכות נפשית בשיעור של 30%, כאשר ניתן טיפול תרופתי מתאים, אינה מחייבת שלילה מוחלטת של יכולת התפקוד ולא השתכנעתי כי זהו המקרה שבפנינו.

15. לאחר שקילת כלל הראיות ובהן הנכות הרפואית, גילו של התובע, מקצועו, עברו התעסוקתי והראיות בדבר תפקודו כיום אני מעמידה את שיעור הפגיעה התפקודית של התובע עקב התאונה על 50%.

הפסדי שכר בעבר

16. ד"ר פריטש קבע לתובע אי כושר מלא לתקופה של שבועיים, לאחר מכן אי כושר בשיעור של 50%. עם זאת, הוצגו תעודות אי כושר לגבי 10 חודשים, עד ליום 31.10.00. התובע זכאי לפיצוי בהתאם. התובע השתכר, כאמור, סכום של 5400 ש"ח ברוטו. סכום זה משוערך להיום עומד על 5910 ש"ח. בניכוי מס הכנסה - 5520 ש"ח. הפסדי השכר הם, אם כן, בגין 10 חודשים - סכום של 55,200 ש"ח. לאחר תקופת אי הכושר ועד היום - בגין 78 חודשים - לפי נכות תפקודית של 50% - סכום של 215,280 ש"ח. לסכומים אלו תתווסף ריבית מאמצע תקופה. 

הפסדי שכר בעתיד

17. בהתאם לנכות תפקודית של 50% כמפורט לעיל, שכר של 5520 ש"ח נטו, עד גיל 67 שנים - הפיצוי לו זכאי התובע לאחר הוון הוא - 399,663 ש"ח.

18. לא הוכח כי התובע היה זכאי לפנסיה בעבודתו עובר לתאונה ותלושי השכר אינם כוללים הפרשות לפנסיה. משכך,  התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה.

כאב וסבל

19. בגין שלושה ימי אשפוז, בהתאם לגילו ועל בסיס נכות רפואית בשיעור של 33.5%  זכאי התובע לפיצוי בסכום של    57,700  ש"ח כולל ריבית. 

עזרת צד שלישי  בעבר ובעתיד