פסק-דין בתיק א 4688/02

1.         בפני תביעה עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975.

            התובעת, ילידת מרץ 1961, טוענת כי נפגעה בתאונה, שהיא תאונת דרכים, ביום 28.6.01 בשעה 09:00, וכפי הנאמר בכתב התביעה (סעיף 3):-

            "ביום 28/6/01 בשעה 09:00 לערך, נהגה התובעת ברכב והגיעה לחניה בסמוך לביתה. היא החנתה את הרכב ובנסיון לצאת ממנו, נתקלה רגלה השמאלית בדופן הפנימי של הרכב וכתוצאה מכך נפלה החוצה על גבה. לאחר שנפלה החלה התובעת לצעוק. בעלה אשר שמע את צעקותיה יצא מן הבית, הרים אותה והסיעה למרפאת קופת החולים לקבלת טיפול רפואי ראשוני.  מקופת החולים הופנתה התובעת בדחיפות לבית החולים סורוקה..." (להלן: "התאונה").

            כפי ששנינו תאור זה שניתן בכתב התביעה הוא זה הנתון לדיון, שהרי כתב התביעה הוא מסגרת טענותיה של התובעת.

2.         הנתבעת הכחישה טענות התובעת גבי עצם קרות התאונה, את נסיבות התאונה ואף את הנזקים להם טענה התובעת, ועוד כי מסכת הארועים לה טענה התובעת אינה מתיישבת  עם מנגנון הפגיעה הנטען.

3.         על אף טענות הנתבעת והכחשתה התאונה, ואחר שניתנו עדויות התביעה בתצהירים, הסכימה הנתבעת, מבלי לוותר על טענותיה, כי ימונה מומחה לבדיקת התובעת בתחום האורטופדי, וכך מונה ד"ר ניר שר לוריא, שמצא כי נכותה הצמיתה כתוצאה מהחבלה הנטענת בתאונה היא בשיעור 15% (כך גם שיעור נכותה הצמיתה בשל מצב רפואי קודם).

            שלב מאוחר, וטרם שמיעת הראיות, נעתרתי לבקשתה הנוספת של התובעת והוריתי על מינויו של פרופ' שלמה נוי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, אך כפי פנייתו של פרופ' נוי מ- 9.5.05 - לא טרחה התובעת להתייצב במועד הבדיקה שנקבע אחר שזה בוטל ע"י בא-כוחה, ומאז לא צלחו נסיונותיו לקבוע בדיקה חוזרת.

4.         כאמור, מתוך טענות הנתבעת והכחשתה התאונה, פוצל הדיון באופן ששלב ראשון נידונה השאלה אם התאונה ארעה כלל, כפי טענת התובעת.

            מטעם התובעת העידו היא עצמה, בעלה, שכנתה, הגב' שרה איבגי, והגב' דנה קמר.

            הנתבעת לא הביאה ראיות מטעמה.

            ד"ר שר לוריא נחקר אף הוא, גם גבי מנגנון הפגיעה לו טענה התובעת, ובהסכמת ב"כ בעלי הדין - גם גבי הנזק (על מנת לחסוך ולייעל).

            בהסכמת ב"כ התובעת הוצגו כל המסמכים הרפואיים שעמדו בפני ד"ר שר לוריא, כן הוצג אישור משטרה, ובהסכמת ב"כ הנתבעת הוצג כל תיק המוצגים שנתנה התובעת שסומנו ת/1 עד ת/ 13.

5.         כבר עתה אומר כי אחר עיון ושיקול הראיות שניתנו, יחד עם טענות בעלי הדין גם בסיכומי טענותיהם ואחר בחינת המסמכים שהוצגו - אני מוצאת לדחות התביעה.

            אין חולקין כי הנטל להוכיח כי התובעת נפגעה בתאונה המהווה תאונת דרכים מוטל עליה,  וכי הנתבעת אינה צריכה להציג גרסה חלופית לנסיבות התאונה.

            חובתה של התובעת היא להציג גרסה אמינה ממנה ניתן יהיה להסיק, אחר משקל הראיות במאזניים, כי אכן נפגעה בתאונת דרכים.

            כפי שנאמר לא אחת - השאלה האחת עליה יש ליתן מענה היא, האם עפ"י מכלול העדויות והראיות צלחה ידה של התובעת להטות כף מאזני ההוכחה לטובתה, ולו כחוט השערה, וכנדרש עפ"י מבחן ההסתברות במשפט האזרחי. התשובה לשאלה זו בעניינה של התובעת היא שלילית, אחר שגרסתה הבסיסית לארוע התאונה נסתרה, ונתגלו בה סדקים שיש בהם להעמיד גרסתה בסימן שאלה - זאת אחר שיש לזכור כי למעשה לתאונה עצמה לא היו עדים, ועדותה של התובעת כאן היא עדות בעל דין יחידה, כשהעדויות האחרות שניתנו מטעמה הן מאוחרות לארוע, של מי שלא היה נוכח בארוע, כשעלי לומר כבר עתה - כי אף אחת מהן לא היתה אמינה בעיני.

6.         התובעת שידעה לתאר בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית כיצד ארעה לה התאונה לקתה בזכרונה בחקירתה הנגדית, והמוטיב החוזר בתשובותיה לשאלות שהוצגו בפניה היה כי אין הדברים זכורים לה, כך גבי מנגנון נפילתה (עמ' 14), כך כאשר הקריאו לה מת/6, הודעתה בפני חוקר הנתבעת, אף ששם ניתנה גרסה שונה במקצת מגרסתה המאוחרת, ולציין כי מסמך זה הוצג על ידה במסגרת תיק המוצגים שנתנה,  כך כאשר הודגם בפניה מנגנון פגיעה כפי המתואר על ידה, כך גם כאשר הוצגו בפניה גרסאות העדים האחרים מטעמה.

            דרך משל  אביא מחקירתה הנגדית, שיש בה ללמד מדוע לא ניתן להכריע עפ"י עדותה היא:-           

" אם את אומרת לי שכאשר רציתי לצאת מהרכב הטתי קצת את הגוף שמאלה, אחזתי עם היד השמאלית שלי את המשקוף העליון, אני משיבה שלא זכור לי.