פסק-דין בתיק א 46853/04

מבוא וטענות הצדדים

• 1.       לפניי תביעה שטרית על שיקים בסכום כולל של 108,750 ש"ח, כמפורט בבקשה לביצוע השיקים בתיק הוצל"פ מס' 01-33403-04-0. משניתנה רשות להתגונן, הפכה הבקשה לביצוע לתובענה שטרית, כמפורט בגוף כתב התביעה המתוקן. נוכח טענות ב"כ הנתבעים בסיכומיו אעיר כי הכיתוב 'מהות התביעה: כספית', בכותרת כתב התביעה המתוקן, אינו אלא רישום טכני-מנהלתי, ואין בו כדי לשנות מעילת התביעה וממהותה הברורות. להפסת דעתו של ב"כ הנתבעים אוסיף ואעיר כי הכיתוב על כריכת התיק הוא 'תביעה כספית - שטרות ושיקים; סעד: תביעה לסכום כסף קצוב למעט פיצוי בשל נזקי גוף'. הדברים ברורים ואכמ"ל ('אין כאן מקום להאריך').
• 2.       התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1, שנחזתה להיות חתומה על השיקים כמושכת, נגד הנתבע 2, בן זוגה, שנחזה לחתום עליהם חתימת מסב, ונגד הנתבע 3, שגם הוא נחזה להיות חתום עליהם חתימת מסב והוא אשר מסרם לבנק התובע בניכיון. הנתבע 3 הנו פושט רגל, ולפיכך זנח התובע את התביעה נגדו. הנתבעים 1 ו-2 התגוננו בטענה כי אינם חתומים על השיקים, וכי חתימתם זויפה - ככל הנראה על ידי הנתבע 3 או מי מעובדיו.
• 3.       התובע טוען, בהסתמך על עדותו של הבנקאי מר אנגל, כי רכש את השיקים בעסקת ניכיון, ושילם לנתבע 3, שבחשבונו הופקדו השיקים, את תמורתם, בניכוי עמלת הניכיון. על פניהם, השיקים אינם מעוררים חשד. לפיכך התובע אוחז בשיקים כשורה, וזכאי לפירעונם ממי שחתום עליהם. לטענת התובע, לא סביר שהשיקים ניתנו לנתבע 3 כשהם אינם חתומים, משום שככאלה הנם חסרי-ערך. לפיכך ברי שהנתבע 2 חתם עליהם חתימת-מושך בשמה של אשתו, הנתבעת 1, בטרם מסרם לנתבע 3 בגין חובו כלפיו. ב"כ התובע טען בסיכומיו טענת 'ממה נפשך': אם החתימה, שבמהלך בירור התובענה הוברר כי אינה תואמת את דוגמת חתימתה של הנתבעת 1, נכתבה על ידי הנתבע 2 בהרשאתה של אשתו, היא חייבת עליהם. לעומת זאת, אם חתם עליהם בחריגה מהרשאתה, הוא חייב עליהם.

אחיזתו של התובע בשיקים ופגמים בזכות השטרית

• 4.       עדותו של מר אנגל עשתה עליי רושם מהימן לחלוטין, ואני מקבל את רכיבי עדותו שלא נסתרו, ככל שמדובר בעובדות הידועות לו מעבודתו בבנק, להבדיל משמועות וסברות, אף אם לא הובאו כל המסמכים הבנקאיים העשויים לתמוך בה. יוזכר כי המדובר, כידוע, בבנק בפירוק, שנתגלו בו אי-סדרים, ולא בבנק מתפקד ונורמאלי שכל מסמכיו ערוכים, סדורים וזמינים.
• 5.       אני מקבל, אפוא, שהשיקים נוכו בבנק על ידי הנתבע 3 וניתנה בעדם תמורה. כך גם מתחייב מהגיון הדברים, בידענו כי הנתבע 3 עשה בשיקים למטרות ריווח כדרך המלווים ב'שוק האפור'.
• 6.       הנתבע 2 העיד, ועדותו זו לא נסתרה, כי השיקים הוצאו ממנו על ידי הנתבע 3 בכפייה ובעושק. עוד העיד כי מסר את השיקים לנתבע 3 בתנאי שלא ישמשו אלא לביטחון, והנתבע 3 הפר תנאי זה וסיחר את השיקים לתובע אף שהחוב שבגינו נמסרו נפרע במלואו. לפיכך הזכות המקופלת בשיקים פגומה, וכבר הייתה כזו בעת סיחורם לתובע.
• 7.       מי שיכול היה להזים עדות זו הוא הנתבע 3, אולם התובע לא הביאו לעדות. מהצהרת ב"כ התובע כי טיפל בהליכי פשיטת הרגל של הנתבע 3 אני למד שאמנם לא היה לתובע עניין לפעול נגד הנתבע 3 כנתבע, אולם אני גם למד כי התובע יכול היה לנסות ולהביאו לעדות, על מנת לנסות ולסתור באמצעותו את עדותו של הנתבע 2 בדבר הפגמים בזכות השטרית. משהתובע לא עשה כן, פועל הדבר לחובתו.
• 8.       בנסיבות אלה עובר לתובע נטל הראיה כי קיבל את השיקים בתמורה ובתום לב [פקודת השטרות, סעיף 29(ב)]. העד היחידי מטעמו לא טיפל אישית בעסקה הנדונה, ולא יכול היה לדעת מאומה בדבר תום לבם של פקידי הבנק דאז. בידענו על המעילות שנעשו בבנק, ועל התנהלותו הבלתי נורמאטיבית, לא ניתן להעמיד את פקידיו דאז בחזקת תום לב גורפת ומוחלטת א-פריורי. התובע לא הביא לעדות מי מפקידים אלה, ולפיכך לא ניתן לקבוע כי הרים את הנטל. התוצאה היא כי התובע לא הוכיח אחיזה כשורה בשיקים.
• 9.       הפגמים, או למצער חלקם (הכפייה והעושק), נפלו לפני הסיחור. אין מדובר בהגנה של קיזוז מעסקה אחרת. בהיעדר מעמד של אוחז כשורה, אין התובע מתגבר על פגמים אלו בזכות השטרית, הגם שהנו צד רחוק [ש' לרנר, דיני שטרות (1999), 353-355].
• 10.   כבר מן הטעמים האמורים, אפוא, דין תביעתו של הבנק להידחות, אף מבלי להידרש לשאלת החתימה וההרשאה.

שאלת החתימה וההרשאה

• 11.   לתוצאה האמורה, שלפיה דין התביעה להידחות, אני מגיע גם על יסוד ניתוח חלופי, המתמקד בשאלת החתימה וההרשאה.
• 12.     לא הייתה מחלוקת כי חתימת המושך בשיקים אינה נחזית כחתימתה של הנתבעת 1, כנראה בבירור מהשוואת הרישום 'אורית' בשיקים הנדונים [נספח א לתצהיר מטעם התובע] לדוגמאות החתימה של הנתבעת 1 אשר הומצאו על ידי סניף הבנק שבו מתנהל חשבונה [נספח ג' לתצהיר האמור]. טענות התובע התמקדו, אפוא, בתזה שלפיה הנתבע 2 הוא שחתם בשמה, ויתכן שאף בהרשאתה. התובע לא טען לזיוף עצמי, אף שגם דברים כאלה היו מעולם. מכל מקום, לא נסתרה עדותה של הנתבעת 1 כי לא חתמה על השיקים.
• 13.   אין מדובר בחיקוי חתימתה של הנתבעת 1. הזיוף נראה, אפוא, כזיוף גס של מי שיודע את שם בעלת החשבון, אך אולי אינו מכיר את חתימתה, כדוגמת הנתבע 3. מאידך גיסא, לא מן הנמנע שזיוף גס כאמור ייעשה במכוון, על ידי צד המעוניין בחילול השיק, בנסיבות שיאפשרו לו לטעון להיעדר חבות באין חתימה אמיתית, כדוגמת הנתבע 2. מכל מקום, לא נסתרה גרסתו של הנתבע 2 כי מסר את השיקים לנתבע 3 כשהם ממולאים לפי סכום החוב, אך אינם חתומים, והנתבע 3 הוא שזייף את חתימת המושכת ואת חתימת המסב. אמנם מדובר בפרקטיקה חריגה, ולפיכך בגרסה מוקשה. אך גרסאות תמוהות אינן בהכרח בלתי אמתיות, שכן מגוונות ולא תמיד הגיוניות הן דרכי אנוש. לפי תורת התעודות, לעתים דווקא נוסח תמוה הוא הנוסח האותנטי, באשר יותר סביר שנוסח תמוה "יתוקן" על ידי המעתיקים לנוסח המסבר את האוזן מאשר להפך. אזכיר, בהקשר זה, את עדותו של הנתבע 2[עמ' 10 בפרוטוקול] כי הנתבע 3 ידע, או האמין, שלא ניתן לקבל את השיקים כשהם חתומים על ידי הנתבעת 1, ולפיכך נאלץ להסתפק במה שיש. מי שזיוף חתימה אינה אופציה עבורו, אין לו מה לעשות עם שיקים בלתי חתומים. אולם, עבור מי שזיוף כן מהווה אופציה עבורו, ויש יסוד לחשד שכזה הוא הנתבע 3, שיק בלתי חתום אינו חסר ערך, שהרי ניתן לזזיף על גביו את החתימות הנדרשות, למסרו בניכיון ולהסתלק עם הכסף לפני שהזיוף יתגלה. לפיכך גרסתו האמורה של הנתבע 2 אינה בלתי סבירה, לאחר מבט נוסף כאמור.
• 14.   התובע יכול היה להביא מומחה לזיהוי כתבי יד וחתימות אשר היה עשוי לאשש את טענתו כי חתימת המושך, או חתימת המסב, נעשתה על ידי הנתבע 2 דווקא. כזאת לא עשה, אף שהנטל להוכיח את אמיתות החתימה של הנתבע על השטר מוטל על התובע השטרי, קרי: עליו.
• 15.   בנקים הם 'תובעים סיטונאיים' על שיקים שחוללו, לרבות מול נתבעים הטוענים שחתימתם זויפה. ממילא בנקים הם 'צרכנים סיטונאיים'-בכוח של חוות-דעת-מומחים בתחום של זיהוי חתימות וכתבי-יד, וניתן להניח כי ביכולתם להשיג חוות דעת כאלה בעלות נמוכה יחסית. קיימים שיקולי-מדיניות המצדדים בהטלת הסיכון בגין חתימות מזויפות על בנקים [לרנר, 453]. מכל מקום, לאור האמור - אין טעם טוב שלא למצות עמם את המשמעות של אי-עמידתם בנטל להוכיח חתימה אותנטית בדיעבד, משהיא מוכחשת על ידי הנתבע. לפיכך, מחדל מלהוכיח את האותנטיות של חתימת הנתבע על השטר - פועל לחובתו של הבנק התובע.
• 16.   התוצאה היא כי התובע לא סתר את עדותם של הנתבעים 1 ו-2 כי לא חתמו על השיקים הנדונים, ולפיכך אינם חבים עליהם, ודין תביעתו השטרית להידחות גם מטעם זה.
• 17.   בכך מתייתר הדיון בשאלה אם חתימת הנתבע 2 על השיק, כביכול, בשם הנתבעת 2, הייתה בהרשאתה אם לאו.

סיכום

• 18.   לאור המקובץ, במצטבר ואף לחלופין - דין התביעה להידחות.
• 19.   איני פוסק הוצאות משפט לנתבעים 1-2. העמימות בשאלת מעורבותם האפשרית בהוצאת השיקים, כגון לפי התרחישים הנזכרים לעיל בפסקאות ‏12ו-‏13, לא הוסרה. הנתבע 2 העיד שהשיקים הוצאו ממנו בכפייה. לפי דרכו של עולם, הדורש שיקים עומד על כך שיהיו חתומים. בנסיבות אלו, קיים חשד שהנתבע 2 זייף חתימת-מושך בשם הנתבעת 1, כדי שהנתבע 3 יסכים לקבלם, ולפיכך היה לו אינטרס לזייף חתימה שאינה דומה לחתימתה האמתית של הנתבעת 1, כדי שהשיק לא ייפרע מהחשבון שהוא בעל עניין בו, והוא והנתבעת 1 יוכלו לטעון שהחתימה זויפה. חשד זה נתמך גם בעובדה שהנתבע 2 נמנע מלייחס לנתבע 3 במפורש את הזיוף, למרות שלכאורה, לגרסתו, ייחוס כאמור מתבקש, שהרי אין חשוד אחר במעשה זה [ראו תצהירו; וכן עדותו בפרוטוקול, עמ' 10 למטה]. אמנם אין בחשד זה כדי להרים את הנטל הרובץ על התובע להזים את גרסת הנתבע 2 שלא נסתרה כאמור, אולם יש בו כדי לשלול מן הנתבעים את הוצאות המשפט.