פסק-דין בתיק א 46815/04

1.         בפניי תביעה שטרית לתשלום שיק ע"ס 2,600 ש"ח שחולל באי פרעון ביום 10/2/04. שיק זה נמשך ע"י הנתבעת כתשלום דמי שכירות עבור חודש פברואר 2004, וזאת לפי הסכם שכירות בינה לבין התובע מיום 20/3/03.

2.         אין חולק כי ביום 16/12/03, שוחחו התובע והנתבעת בטלפון והנתבעת הודיעה לתובע כי בכוונתה לעשות שימוש בזכותה לפי ס' 11.8 לחוזה השכירות ולסיים את השכירות בהודעה של 60 יום מראש, קרי, ביום 16/2/04.

אין גם חולק כי דקות ספורות לאחר אותה שיחה התקשר התובע לנתבעת ואמר לה כי בכוונתו לנסות ולהשכיר את הדירה החל מיום 1/2/04. מכאן ואילך חלוקים הצדדים בשאלה אחת עיקרית והיא, האם דרש התובע מהנתבעת לסיים את השכירות ביום 1/2/04 בלא תנאי, כפי שטוענת הנתבעת, או שמא הסכים לקצר את תקופת השכירות ולסיימה ביום 1/2/04, בכפוף לכך שיעלה בידו להשכיר את הדירה ממועד זה ואילך לשוכר אחר, כפי שהוא טוען.

3.      הנתבעת שלחה לתובע למחרת היום הודעה בדואר רשום, ובה נרשם כי הוסכם טלפונית בין הצדדים על כך שהדירה תפונה ביום 1/2/04 ועוד בטרם יחלפו 60 ימי ההודעה המוקדמת. הנתבעת טוענת כי המכתב הוחזר אליה הואיל ולא נדרש ע"י התובע.

4.         התובע מפנה להוראת סעיף 11.2 להסכם השכירות הקובע כדלקמן:

"כל ארכה, הנחה, ויתור או אי נקיטת צעדים, לא ייחשבו כויתור על איזו מזכויות הצדדים עפ"י הוראות הסכם זה אלא אם נערכו בכתב ונחתמו בידי הצדדים".

התובע טוען כי משלא חתם על הסכמתו לקצר את תקופת ההודעה המוקדמת, הרי שהוא זכאי לתשלום מלוא דמי השכירות בגין חודש פברואר 2004.

5.         ברי, כי התובע אינו זכאי למלוא דמי השכירות בגין חודש פברואר 2004 מן הטעם הפשוט שהוא מאשר במו פיו כי כבר ביום 16/12/03 הוא ידע היטב שבכוונת הנתבעת לסיים את הסכם השכירות. על כן יש למנות את ימי ההודעה המוקדמת החל מיום 16/12/03 ולקבוע כי בכל מקרה הנתבעת היתה רשאית לפנות את המושכר החל מיום 16/2/04.

6.         אין חולק כי בפועל הנתבעת פינתה את המושכר ביום 1/2/04, וזאת למרות שידעה משיחת טלפון יום קודם עם התובע, כי הוא טוען שעליה לשלם דמי שכירות בגין חודש פברואר בשלמותו, הואיל ולא עלה בידו למצוא שוכר חלופי.

7.         עסקינן בגירסאות סותרות לגבי תוכן השיחה הטלפונית שנוהלה בין הצדדים ביום  16/12/03. בדיוק כדי למנוע מצב מעין זה, קובע סעיף 11.2 להסכם שכל ויתור מחייב מסמך בחתימת שני הצדדים. במקרה דנן אין חולק כי התובע לא חתם מעולם על מסמך בכתב המאשר את הסכמתו לקצר את תקופת השכירות. למעשה, הנתבעת מתבססת על תוכנה של שיחה טלפונית אשר שנויה במחלוקת בין הצדדים.

זאת ועוד,  אני מתקשה לראות כיצד ניתן לייחס לתובע הסכמה לקצר את תקופת ההודעה המוקדמת, וזאת עוד בטרם עלה בידיו לאתר שוכר חלופי. ההיגיון המסחרי מחייב כי כל הסכמה לקיצור תקופת ההודעה המוקדמת תותנה במציאתו של שוכר חלופי.

הואיל והנתבעת עשתה עלי רושם אמין באופן כללי, אני מוכן להניח לטובתה כי אכן הבינה בתום לב שהתובע מתכוון לשחרר אותה מחוזה השכירות בלא קשר לשאלה אם יעלה בידיו למצוא שוכר חלופי, אם לאו, אך יתכן והמדובר באי הבנה מצידה. לא שוכנעתי כי התובע אכן הסכים לדבר כזה.

הספק פועל לחובתה של הנתבעת, גם משום שמדובר בתביעה שטרית ונטל הראיה מוטל עליה, וגם משום שבפועל לא חתם התובע על הסכמה בכתב לקיצור תקופת ההודעה המוקדמת. הנתבעת היתה חייבת לדאוג לכך שהתובע יחתום על הסכמתו לקיצור תקופת ההודעה המוקדמת, דבר שלא נעשה.

8.         אשר על כן, דין התביעה להתקבל בקשר לתקופת השכירות שבין יום 1/2/04 לבין יום 16/2/04. הואיל ודמי השכירות החודשיים עמדו ע"ס של 2,600 ש"ח, התובע זכאי לחלק יחסי מסכום זה, לאמור, לסכום של 1,393 ש"ח נכון ליום חילול השיק, 10/2/04.

9.         אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,393 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10/2/04 ואילך.

כמו כן הנתבעת תשלם לתובע הוצאות התביעה בסך של 600 ש"ח.

10.       המזכירות תשלח העתק מפסה"ד לצדדים.

ניתן היום י"ח ב אדר א, תשס"ה (27 בפברואר 2005) בהעדר הצדדים.