פסק-דין בתיק א 46654/05

1.       לטענת התובעת, נפגעה בתאונת דרכים ביום 15.9.03.

          אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

          המחלוקת היחידה הינה לגבי גורם הנזק וגובהו, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 

2.       הפגיעה

          א.      לטענת התובעת מיד לאחר התאונה, החלה לסבול מכאבים עזים והגבלות בהנעת הצוואר והחמרה בתסמיני תסמונות התשישות הכרונית והפיברומיאלגיה מהן סבלה גם עובר לתאונה.

          ב.      הנתבעת כופרת בעצם הפגיעה בתאונה לאור העובדה כי לא הומצא כל תיעוד רפואי מיום התאונה וממנו ועד 6/04.

          ג.       מאידך, התובעת המציאה תעודת חדר מיון מיום 9.6.04 בה מצויינת סיבת ההפניה: "ת. דרכים חוזר". גם בבדיקת הנוירולוג צויינה התאונה בספטמבר.

          ד.      בקשת התחייבות לאמבולטורי שהפנה ד"ר גרטי, מומחה לאורתופדיה ביום 9.6.04 מציינת: "ביקור בעקבות - 1 תאונת דרכים".

          ה.      מסמכים רפואיים אחרים מציינים Post whiplash injury .

          ו.       לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לתובעת נגרם נזק בתאונה הנדונה.

          ז.      ד"ר כספי אשר נתמנה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדיה, היה בדעה כי: "לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי בעקבות ת.ד. מיום 15.9.03 לא נגרמה  לגב' ריבלין מגי כל פגיעה בתחום האורתופדי, התרשמתי כי עיקר בעייתה קשורה לתסמונת הרוימטולוגיה ממנה סבלה שנים רבות עובר לת.ד. בה עסקינן ונמשכת גם לאחריה.

                   כאבי צוואר החלו בצורה פתאומית כ- 9 חודשים לאחר ת.ד. בה עסקינן ומוסרת באנמנזה הרפואית כי למעשה נמשכים מאז התאונה (הדגשה במקור - מ.ש.) בבדיקתה הגופנית אין ממצאים היכולים להעיד על בעיה צווארית וזאת בנוסף להעדר תיעוד רפואי במהלך השנתיים האחרונות. הממצא של בקע דיסק בהדמיה הינו ממצא שכיח גם באוכלוסיה אסיפטומטית אך בנוכחות אירוע חבלתי ותסמונת פיברומיאלגיה מפריעה, יש מקום ליתן תרומה מסויימת לאירוע החבלתי בו עסקינן ולנוכחות בקע הדיסקיה בהדמיה. דרגת הנכות המומלצת הינה 2.5% צמיתה עפ"י 1/4  מתקנה 35 (1) ב' לקה"ת ".

          ח.      לא בכדי חולק ב"כ הנתבעת על קביעת הנכות כאמור, משקובע המומחה כי לא נותרה פגיעה בעקבות התאונה, לא נמצא ממצא, לאור העדר תיעוד והיות והממצא שכיח גם ללא אירוע חבלתי. מאידך, בתשובות ההבהרה חוזר המומחה על עמדתו והותיר התמיהה בעינה.

          ט.      המומחה אומנם לא נחקר אך "... בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות-דעתו של המומחה, ולהלכה אין בית-המשפט חייב לפסוק על-פי חוות-דעתו של המומחה, אם כי למעשה יתן, כמובן, לחוות-דעת מוסכמת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי..." (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי (1), בעמ' 168).

                   כמו כל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו (ע"א 311/66 נחמיאס נ' לקט קואופרטיב לאיסוף נייר פסולת (2), בעמ' 50; ע"א 123/79, 124 מדינת ישראל נ' קמינר ואח' (3), בעמ' 621-622; ע"א 675/77 אלטשולר נ' נציב המים (4), בעמ' 737; ע"א 409/84 מדינת ישראל ואח' נ' שגב ואח' וערעור שכנגד (5), בעמ' 710-711).

                   הידע הרפואי הוא אמנם נחלת המומחה הרפואי. כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות דעתו. ואמנם, אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות הענין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת".

                   בענייננו כשהתשתית העובדתית עליה מתבסס המומחה חסרה כל עיגון מעבר לדברי התובעת עצמה, לא ניתן לעניות דעתי, לבסס עליה קביעת נכות צמיתה ולפיכך אני קובעת כי לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מפגיעתה בתאונה הנדונה.

          י.       מבלי לפגוע באמור לעיל, גם אם היתה נותרת הקביעה של נכות בשיעור 2.5% על כנה, היתה נותרת חסרת כל משמעות, בין רפואית  ובין משפטית, בהתחשב בהיות התובעת חולה בתסמונות התשישות הכרונית והפיברומיאלגיה שגרמו לה עוד לפני התאונה לכל התופעות עליהן המשיכה להתלונן לאחריה וממילא היתה באי כושר וחסרת תפקוד עוד לפני התאונה וללא קשר אליה.

3.       נזקים