פסק-דין בתיק א 46426/03

ה ע ו ב ד ו ת  ו ה מ ח ל ו ק ת

1.         התובעות, חברהבת וחברהאם, עוסקות בייבוא ומכירה של כליבית ומתנות. כל אחת מהן ניהלה חשבון בנק בבנק הנתבע, 'בנק איגוד בע"מ', סניף שילה (להלן: "הבנק"). בעלי התובעות ומנהליהן היו בניהזוג קצן, אשר עמדו בקשר רצוף והדוק עם הבנק בכל הנוגע לניהול החשבונות. חשבון אחד נפתח בשנה 1981, והשני - בשנה 1986 (להלן: "החשבונות").

2.         התובעות קיבלו מהבנק, לצורך פעילותן השוטפת, הלוואות ומסגרת אשראי, שהשתנתה מזמן לזמן, כנגד ביטחונות שהעמידו לבנק, אשר כללו שעבודים של קוטג' בשכונה רמתאביב בתלאביב, של מגרש בשיכון דן ושל דירה בשיכון בבלי וכן המחאות שנתקבלו במהלך ניהול עסקיהן. בנוסף שועבדו פיקדונות שהופקדו בבנק, וה"ה קצן חתמו על ערבות אישית לפירעון חובות התובעות.

3.         בחודש ינואר 2001 החלה להופיע ברישומי הבנק הפחתה בהערכת שווי נכסי המקרקעין המשועבדים, ובמקביל הקטין הבנק את מסגרות האשראי והאובליגו הכולל לשני החשבונות. בסוף אותה שנה הופסקה הפעילות בחשבונות, והחוב לבנק אופס.

4.         התובעות טוענות כי הבנק לא רשאי היה להוריד מהערכת שווים של נכסי המקרקעין ששועבדו לו לצורך קבלת האשראי הבנקאי, וכפועל יוצא, לא רשאי היה, באופן שרירותי וחדצדדי, להפחית ולהקטין את מסגרות האשראי הבנקאי - דבר שהסב לתובעות נזק. בנוסף נטען, כי הבנק לא רשאי היה לחייב את החשבונות בריבית "תוספת סיכון", הואיל ושווי הביטחונות עלה על היקף האשראי, ועלכן לא היה הוא חשוף לסיכון כלשהו המצדיק גביית הריבית האמורה. כמוכן נטען, כי שווי הביטחונות הצדיק חיוב בשיעור ריבית תוספת לפריים נמוך מזה שגבה הבנק, וזאת - על בסיס מצב הביטחונות האיתן שסיפקו לו התובעות. לטענתן, הבנק לא הביא לידיעתן כי הוא גובה את שיעורי הריבית המרביים, כאילו לא היו ביטחונות וכאילו היו אחרון הלקוחות הגרועים, שעה שהובטחו להן תנאים מועדפים.

            עוד נטען, כי הבנק התערב בניהול עסקי התובעות, דרש ביטחונות כגון הפקדת שיקים דחויים וסירב לשחרר מכתבי אשראי ללא כל הצדקה עניינית, ושוב, כאשר מצב הביטחונות גבוה מהיקף האשראי הבנקאי.

            הנזקים להם טוענות התובעות הנם: ערך הזיכוי בשיעורי הריבית שנגבתה, עלפי חוותדעת חשבונאית, נזק כלכלי כתוצאה מאיהעמדת אשראי מספיק, אותו יכולות היו התובעות לנצל, כך עלפי הטענה, לקבלת הנחות מספקים על תשלום מזומן, אבדן מיזמים ופגיעה במוניטין. בנוסף על כך נטען לנזקים בשל הוצאות שונות שנגרמו כתוצאה מחיפוש אחר דרכי מימון חלופיות.

עוד טוענות התובעות טענה כללית, בדבר הפרת חובת האמון ותוםהלב שחב כלפיהן הבנק. הבנק, מצדו, טוען כי התובעות, באמצעות בניהזוג קצן, היו מעורבות באופן פעיל ויומיומי כמעט בניהול החשבונות. בניהזוג הופיעו לפגישות תכופות בבנק, היו מעורבים בקביעת גובה הריבית והקצאת מסגרות האשראי, היו מחוברים באמצעות האינטרנט לפעילות שהתנהלה בחשבון והיו מודעים - ואף נתנו הסכמתם - לכל צעד ולכל שינוי שנעשו בו. כן נטען, שעל הבנק לא חבה חובה להעמיד אשראי בכל מחיר ובכל מצב ובתנאים מועדפים, וכי אלה הנם פונקציה לא רק של שווי הביטחונות, שבקביעתם באים בחשבון פקטורים נוספים חשובים לא פחות, כגון היקף הפעילות העסקית ביחס לאשראי המאושר, דוחות כספיים המשקפים את ההתנהלות העסקית, יכולת החזר האשראי וכיו"ב, אשר הביאו את הבנק למסקנה שיש לצמצם ולהפחית את מסגרת האשראי המאושרת.

מוסיף הבנק וטוען, כי ראשית, התובעות לא חויבו בריבית מקסימאלית, ושנית, לא הונחה כל תשתית עובדתית שהיא לתביעה להפחתת שיעורי הריבית או לדרישה לקבלת "תנאים מועדפים", שנטענה באופן כללי ובניגוד לחוזים שנכרתו בין הצדדים. הוא הדין אשר לטענה בדבר הזכות לקבלת מסגרת אשראי או הגדרתה לפי שווי הביטחונות, יהא מצב החשבון אשר יהא.  הבנק פעל, כך נטען, בשיתוף פעולה מלא עם בניהזוג קצן, תוך שהוא מביא לידיעתם ומקבל הסכמתם להקצאת מסגרות האשראי ושיעורי הריבית בהם חויבו - הכול היה גלוי, ידוע ופתוח בפני משפחת קצן. הבנק מצביע על כשלים בחוותהדעת החשבונאית מטעם התובעות, הנסמכת, עלפי הטענה, על הנחות עובדתיות שלא הוכחו ואשר מנותקות מהמציאות העובדתית כפי שהתקיימה בין הצדדים. חוותהדעת, כמו גם טענות הבנק לגביה, תנותח בהמשך.

לסיום נטענת הטענה, שגם את יתר הנזקים הכלכליים לא הוכיחו התובעות, ושאין הם מהווים יותר מאשר טענות כללית וסתמיות, וכן טענה להתיישנות חלק מעילת התביעה.

ד י ו ן

אין חולק על כך שביחסים שבין הבנק לבין לקוחו חב הראשון חובת אמון ותוםלב כלפי האחרון. מהעדויות שהובאו בפניי עולה כי הבנק לא הפר חובה זו, וכי יחסי העבודה בין משפחת קצן לבין הבנק היו יחסים אינטנסיביים על בסיס יומיומי כמעט, שכללו ניהול משאומתן הוגן בקשר לבקשות שונות שהפנו בניהזוג לבנק, ותשובותיו ודרישותיו בעקבות בקשות אלה:

1.         מי שהעידה מטעם התובעות הייתה הגב' הלנה קצן (להלן: "הגב' קצן"), אשר העידה שהנה בעלת תואר בוגר במתמטיקה שבעלה כלכלן במקצועו. מדובר בשני מנהלים של החברות התובעות, אנשיעסקים מנוסים שעיסוק בכספים ובחישובים מספריים הנו חלק מהשכלתם האקדמית.

2.         בניהזוג קצן ניהלו חשבונות בנק של התובעות בשני בנקים נוספים - בנק 'דיסקונט' והבנק 'הבינלאומי', בהיקף השווה להיקף הכספי שניהלו בבנק הנתבע. לפיכך, חזקה עליהם שיכירו נהלים והליכות יסוד בתחום הבנקאות, כגון כללים למתן מסגרת אשראי, חריגה ממנה ומשמעותה הכספית, הגעה להסכמה בדבר שיעורי הריבית, וכיו"ב.

3.         בניהזוג קצן היו מחוברים בקשר אינטרנט עם הבנק, ועשו שימוש במכשיר זה (עמ' 28, לפרוטוקול, שורות 21-28). עלכן, חזקה עליהם שהיו מודעים היטב למצב החשבונות, לרבות חריגה ממסגרות האשראי וחיוב בשיעורי ריבית המופיעים עלגבי דפי הבנק - הן עלגבי הנייר הכתוב הן על צג המחשב.

            עדי הבנק, מר צביקה טבצ'ניק, מנהל סניף רמתגן, ויצחק הזלט, העידו שבניהזוג קצן עמדו בקשר אינטנסיבי עם הבנק, גילו בקיאות בניהול עסקיהם וידעו כל פרט ופרט בחשבונות התובעות (סעיפים 17 ו17 לתצהירו של מר הזלט; סעיפים 7 ו12 לתצהירו של מר יוסי לפקוביץ'). העדים לא נחקרו על כך בחקירתם הנגדית. יתירה מזאת, הגב' קצן הודתה בחקירתה הנגדית כי הייתה מודעת לשיעורי הריבית בהם חויבו החשבונות, אך לא סברה שהיא יכולה לנהל משאומתן עם הבנק על הפחתתם (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 13-28 ועמ' 32, שורות 1-4). ועוד הוסיפה, כי ניהלה שיחות עם מנהל הסניף בקשר להפחתת שיעורי הריבית, אך זה טען בפניה: "...זה הכי טוב שאנחנו יכולים לתת" (עמ' 36, שורה 14).

4.         דפי החשבון נבדקו בידי מנהלת החשבונות של החברות (עמ' 22-23 לפרוטוקול), וגם בחשבונות אלה מופיעות מסגרות האשראי ושיעורי הריבית, לסוגיה, בהם מחויב החשבון.

5.         לא רק מנהלת החשבונות, אלא גם הגב' קצן עברה על דפי הבנק, ולבקשתו, הכינה תזרים השוואה של הכנסות מול הוצאות (מוצג י' למוצגי הבנק מיום 15.07.98), ובו כללה בחישוביה את שיעורי הריבית בהם מחויבים החשבונות (עמ' 30 לפרוטוקול).