פסק-דין בתיק א 46402/04

מבוא

1.         בפניי תביעה כספית לתשלום סך של 1,233,578 ש"ח, שעילתה בסכסוך בין בעלי המניות של חברה בשם מגדלי נתן בע"מ ( להלן: "החברה"), שהפעילה בית אבות סיעודי בתל אביב.

2.         התובע, שהיה בעל 50% ממניות בחברה, טוען בכתב התביעה, כי הנתבע, שהחזיק ביתרת מניות החברה, משך בין השנים 1996- 1998 שלא כדין סכומים שונים מקופתה של החברה, בסכום כולל של 1,136,887 ש"ח, אשר את השבתם הוא תובע כעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

            הנתבע טוען להגנתו כי משיכות הכספים נעשו כדין, מכוחו של הסכם שנכרת בין הצדדים ביום 1.9.1994, ולפיו הועברה החברה לניהולו הבלעדי למשך תקופה של 31 חודשים, עם אופציה ל- 12 חודשים נוספים, תוך שהצדדים מסכימים כי בתקופה זו הנתבע יהיה זכאי לבדו למשוך את כל רווחיה של החברה (בכפוף לתשלום סכום חודשי קבוע לבתו של התובע, בסך של 17,200 ש"ח), לצד חובתו לשאת באופן אישי בכל חובותיה של החברה.

3.         בישיבת קדם המשפט מיום 10.1.2007 הושג הסדר דיוני ולפיו פוצל הדיון לשני שלבים. בשלב הראשון שומה על בית המשפט להכריע בשאלה האם לפי ההסכם מיום 1.9.1994 מגיעים לתובע כספים מן החברה מעבר למה שקיבל בפועל והאם הוא ויתר על איזה זכות מזכויותיו כבעל מניות בחברה. בשלב השני, ובהנחה שייקבע כי התובע היה זכאי ליהנות מרווחי החברה, אמור בית המשפט להכריע בשאלת הנזק שנגרם לתובע, קרי, גובה הסכומים המגיעים לו בגין המשיכות שביצע הנתבע.

4.         במסגרת שלב ההוכחות העידו  מטעם התובע הוא עצמו, וכן עו"ד שפיר שילנסקי שניסח את ההסכם מיום 1.9.1994. מטעם הנתבע העידו הוא עצמו וכן רו"ח יעקב גרינברג, מי ששימש כרואה החשבון של החברה והיה מעורב במשא ומתן שקדם לכריתתו של ההסכם.

דיון

5.         התובע, נגר במקצועו, והנתבע, מנהל בתי אבות במקצועו, חברו יחדיו בשנת 1991 לשם הקמתו של בית אבות לחולים סיעודיים, במבנה ברח' לבנדה 38 בתל אביב ( להלן: "בית האבות"). לצורך כך הם הקימו יחדיו את החברה וחתמו ביום 19.9.2001 על הסכם המסדיר את היחסים ביניהם ( להלן: "ההסכם הראשון").

6.         על פי ס' 5(ד) להסכם הראשון נקבע כי התובע והנתבע יתחלקו ברווחי החברה וישאו בהוצאותיה בחלקים שווים: " הצדדים מסכימים ומתחייבים להתחלק ברווחי החברה ולשאת בהוצאותיה בחלקים שווים ביניהם"  לפי ס' 8 להסכם הראשון נקבע כי בית  האבות ינוהל על ידי אדם בשם בן ציון קרסנטי ובאופן חלקי גם על ידי הנתבע, כנגד תשלום משכורת חודשית.

7.         חמישה חודשים לאחר תחילת הפעלתו של בית האבות פוטר בן ציון קרסנטי מעבודתו בבית האבות, והנתבע מונה למנהלו היחיד של בית האבות. במקביל, התקבלה בתו של התובע, עדי אבישי, לעבודה בבית האבות.

במועד כלשהו לאחר כריתתו של ההסכם הראשון העביר התובע חלק ממניותיו בחברה לבתו עדי. התובע נהג להגיע לבית האבות מעת לעת לצורך קבלת דיווחים וחתימה על שיקים לספקים.

8.         ביום 28.8.1994 העבירו התובע ועדי אבישי את מניותיהם בחברה לידי בתו השניה של התובע, נירית ז"ל, כדי לנצל הטבת מס שהיתה לנירית ז"ל בשל נכות קשה ממנה סבלה. בעקבות פטירתה של נירית ז"ל ביום 19.1.1997, הועברו מניותיה לתובע.

9.         במרוצת השנים מאז הוקם בית האבות נוצרו חיכוכים שונים בין התובע לנתבע. על רקע זה החליטו הצדדים לבצע הליך של הפרדות עסקית. לטענתו של הנתבע, הוא הציע לתובע שתי אלטרנטיבות: או שהתובע ינהל את בית האבות לבדו והנתבע יקבל את חלקו ברווחי העסק באמצעות תשלום קבוע מראש, או שהנתבע הוא שינהל לבדו את בית האבות, והתובע יקבל תשלום קבוע מראש כנגד חלקו ברווחי העסק. התובע בחר באפשרות השניה, שכן לנתבע היה נסיון ניהולי מוכח של שנים רבות בניהול בתי אבות, בעוד שהתובע היה נגר במקצועו.

10.        ביום 1.9.1994 נחתם ההסכם ההפרדות בין הצדדים ( להלן: "ההסכם השני"). לטענתו של התובע, כל שהסכם זה הקנה לנתבע הוא את הזכות לנהל לבדו את בית האבות, תוך חיובו של הנתבע לשאת לבדו בהוצאות הניהול. לדידו של התובע, אין בהסכם השני כל ויתור שלו על זכותו ליהנות מרווחי החברה. מנגד, הנתבע טוען כי ההסכם השני הקנה לו את הזכות הבלעדית לא רק לנהל את בית האבות, אלא גם ליהנות באופן בלעדי מרווחי החברה, כנגד תשלום חודשי קבוע מראש בסך של 17,200 ש"ח ששולם לנירית ז"ל בתור משכורת חודשית.

11.        למען שלמות התמונה יצויין כי ביום 23.8.1999 מכרו התובע, הנתבע והחברה את בית האבות לצד שלישי, קבוצת טבצ'ניקוב, תמורת סך של 155,000 דולר. מחצית מסכום זה הועברה לידיו של התובע מכח היותו הבעלים של 50% מהחברה.

12.        הכלל הוא שחוזה מתפרש על פי תכליתו, קרי, המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים. בראש ובראשונה מתחקים אחר אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף, ואם זה אינו ברור, או אינו קיים, אזיי יתפרש החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית:

" כידוע, חוזה מתפרש על פי תכליתו, ותכלית זו היא בראש ובראשונה, התכלית הסובייקטיבית המבטאת את אומד דעתם של הצדדים לחוזה, לאמור: "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים" ... אולם לעתים נתקלים אנו בקשיים לאתר את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, ואז נוהגים לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות ללמוד באמצעותה על ה"המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים", וממנה מנסים להקיש למקרה המסוים העומד לדיון" (ע"א 5483/02 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' עיריית חולון   תק-על 2004(1), 471 ,עמ' 475).