פסק-דין בתיק א 46298/05

תביעה כספית להחזר תשלומים שנגבו מחשבונה של התובעת בשנת 1999 ע"ס כולל של 58,527.38 ש"ח העומד נכון ליום הגשת התביעה ע"ס 83,963 ש"ח .

רקע עובדתי

עניינה של תביעה זו בחיוב חשבון הבנק של התובעת, חברת כפירי השרון בע"מ(להלן: "התובעת"), בתשלומים בגין הלוואת משכנתא, ללא הרשאתה. התובעת ניהלה את חשבונותיה בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ,הנתבע 2 (להלן: "הבנק הבינלאומי"). הלוואת המשכנתא ניתנה על ידי טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ - לימים ולאחר הארועים המדוברים מוזג עם בנק המזרחי המאוחד בע"מ תחת השם החדש בנק המזרחי טפחות בע"מ - הנתבע 1 (להלן: "בנק המזרחי טפחות") לגב' מיטל רוזנבאום (להלן: "מיטל"), לצורך מימון רכישת דירתה.

התובעת חויבה בתשלומים אלו, עקב חתימתו של אביה של מיטל, מר אהרון רוזנבאום (להלן: "אהרון"), עובד החברה התובעת, על הרשאה לחיוב חשבון הבנק של התובעת, על אף שלא היה מורשה לעשות כן על פי דין.

מורשה החתימה היחיד בתובעת היה מנהלה, מר חיים גרצוב (להלן: "גרצוב"). אהרון, עבד בתפקיד "מנהל אדמיניסטרטיבי", שכיר בתובעת, ובמהלך תקופת עבודתו השתמש לצרכיו בפנקסי שיקים של התובעת, וכמו כן השתמש בחותמת התובעת, כראות עיניו, ללא אישור גרצוב.

ההתרחשויות שקדמו לביצוע החיובים בחשבון התובעת, כפי שעולה מהעדויות שהוצגו בפני בית המשפט היו כדלקמן: אהרון הופיע בסניף בנק המזרחי טפחות וביקש לשלם את תשלומי הלוואת המשכנתא שנטלו הוא ובתו מיטל באמצעות הוראת קבע בחשבון התובעת בבנק הבינלאומי. אהרון, המצויד בחותמת התובעת חתם על הוראה לחיוב החשבון (להלן: "טופס ההרשאה"), בנוכחות פקיד בנק המזרחי טפחות , אילן וקסלר (להלן: "וקסלר"). וקסלר אישר כי אהרון חתם בפניו ולגרסת בנק המזרחי טפחות, אישור חתימה זה נועד לצרכים פנימיים בלבד ולא נשלח לבנק הבינלאומי. דרישת התשלום התקבלה אצל הבנק הבינלאומי, שכיבד דרישה זו, שכן לא נתגלה לטענתו שוני בין החתימה על טופס הוראת הקבע לדוגמת החתימה במסמכי חשבון התובעת ועל כן העביר הבנק את הסכומים, ככל שהיה כיסוי בחשבון התובעת, במשך תקופה של כמעט שנה.

התובעת בסיכומיה טוענת כי הנתבעים התרשלו בכך שחייבו את החברה בתשלומים, בין החודשים 1/99 ועד 11/99 מבלי שגילו את התרמית, לכאורה, שביצע עובד התובעת אהרון. 

הטענה של התובעת כנגד בנק המזרחי טפחות היא שפקיד הבנק וקסלר אישר את חתימת אהרון, מבלי לבדוק האם הוא מורשה לחתום ונראה כי הסתפק בכך שאהרון החזיק את חותמת החברה, ועל כן לא דרש מסמכים כלשהם ואף לא התייעץ עם מנהלו.

 כלפי הבנק הבינלאומי טוענת התובעת כי חייב את חשבונה, ללא המצאת טופס ההרשאה, שנחתם בפני הפקיד וקסלר בבנק המזרחי טפחות. טופס ההרשאה המדובר לא אותר בבנק הבינלאומי. עוד טוענת התובעת כלפי הבנק הבינלאומי  כי החתימה על טופס ההרשאה אינה זהה לחתימה במסמכי פתיחת החשבון של התובעת.

דיון

עילת התביעה כנגד הבנק הבינלאומי

הדין הוא שעל כתב התביעה להצביע על עילת תביעה כנגד הנתבע. דהיינו יש להצביע על החובה כלפי התובעת על הפרתה של אותה חובה ועל הנזק שנגרם כתוצאה מאותה הפרה. עיון בכתב התביעה שהגישה התובעת מלמד שככל שהדברים נוגעים לבנק הבינלאומי לא הבהירה התובעת די הצורך מה עילת התביעה כנגדו . לא הוברר  איזו חובה הפר הוא כלפי התובעת. בסעיף 12 לכתב התביעה (ראו גם סעיף 11 לתצהירו של גרצוב) מציינת התובעת כי חובת הנאמנות/הזהירות המוגברת המוטלת על הנתבעים הופרה על ידי אישור החתימה על טופס ההרשאה לחיוב החשבון מבלי לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים למנוע את זיופו. ברם, כעולה מכתב התביעה עצמו  מי שאישר החתימה על טופס ההרשאה לחיוב החשבון הוא פקיד בנק המזרחי טפחות,הנתבע 1 . כך בסעיף 9 לכתב התביעה (ראו גם סעיף 9 לתצהיר גרצוב) מציינת התובעת באופן מפורש את טענותיה בענין כדלקמן: "התובעת תטען כי הפקיד אשר אישר על גבי טופס ההרשאה לחיוב החשבון כי הטופס נחתם על ידי בעל החשבון התרשל בכך שלא בדק את זהות החותם, את החלטות התובעת על מורשי החתימה בשמה, את מסמכי היסוד של התובעת ותעודת הרישום שלה וכתוצאה מרשלנותו חויב חשבונה במרמה בהחזרי ההלוואה". ובסעיף 8 לכתב התביעה (ראו גם סעיף 8 לתצהיר גרצוב) מציינת התובעת כי מי שאישר את  חתימת בעל החשבון הינו פקיד הנתבעת וזו מוגדרת בכתב התביעה כבנק טפחות.

גם מסעיף 13 לכתב התביעה ( ראו גם סעיף 11 לתצהיר גרצוב) לא ניתן ללמוד על החובה שהפר הבנק הבינלאומי על אף שהוא מופנה ישירות אליו. נטען בסעיף זה כי "על הבנק מוטלת חובת נאמנות מיוחדת כלפי התובעת כלקוחה, וכי אם יתברר שטופס ההרשאה נחתם בפני אחד מפקידיו הרי שבכך שלא בדק כי החותם הינו מורשה חתימה של התובעת הפר את חובת הנאמנות כלפיה". אולם, התובעת כבר ציינה בכתב תביעתה כי על פניו נראה שטופס ההרשאה נחתם בפני פקיד בנק המזרחי טפחות דווקא (סעיף 8 לכתב התביעה).  הכלל הוא שאין לכלול בכתב התביעה טענות עובדתיות חלופיות שאינן מתיישבות זו עם זו (תקנה 72 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי,התשמ"ד-1984). מעבר לכך התברר גם במהלך הדיון שמי שאישר את החתימה על גבי טופס ההרשאה הוא פקיד בנק המזרחי טפחות (סעיף 5(ז) לתצהירו של וקסלר). דהיינו, גם התנאי העומד בבסיס הטענה בסעיף זה כלפי הבנק הבינלאומי ( המילה "אם") לא התקיים ועל כן נשמט הבסיס של טענה זו כלפיו.

ואם לא די בכך בא גרצוב בעדותו ושומט בדבריו שלו את הבסיס לתביעה כנגד הבנק הבינלאומי . גרצוב נשאל " תאשר לי בבקשה שאת התביעה בגין הוראת הקבע שאתה טוען כי לא חתמת עליה לבנק טפחות (חסרה המילה "הגשת" - א.א.) לאחר שלא נמצאה הוראת חיוב בבנק הבינלאומי? והוא משיב " זה לא הגיוני כי אז היינו תובעים את הבינלאומי" (ע' 10 ש' 15-13). גרצוב אפילו לא מודע לכך שהבנק הבינלאומי נכלל בתביעת התובעת.

תוצאת הדברים היא שאין עילת תביעה כנגד הבנק הבינלאומי וכבר מטעם זה יש מקום לדחות התביעה כנגדו. יחד עם זאת אתייחס גם לשאר הטענות שהועלו ע"י הצדדים.

שיהוי וכבישת טענות

התובעת, בחרה להגיש תביעה זו בשיהוי רב, כ-6 שנים לאחר שהחיובים המדוברים נפדו מחשבונה בשנת 1999 וזאת כאשר אף לשיטת התובעת היא ידעה על כך כבר בשלהי שנת 1999. בנק המזרחי טפחות שחרר את השעבוד על הדירה, שעבורה שולמו התשלומים המדוברים, בתאריך 11.1.00 לאחר שכל יתרת הלוואה שולמה (סעיף 7(ח) לתצהיר מר אהרון טבק מטעם בנק המזרחי טפחות ונספח ה' לאותו תצהיר). לטענת בנק המזרחי טפחות שונה מצבו לרעה בכך שאין בידיו כעת בטוחה ממנה יכול הוא להפרע כפי שהיה לו בתחילה. אכן מצבו של בנק מזרחי טפחות השתנה לרעה אולם יש לשים לב לעובדה שהשעבוד שוחרר,דהיינו כל ההלוואה סולקה, כחודש ימים בלבד לאחר הגילוי אודות החיובים המדוברים ע"י התובעת. דהיינו, כדי לקבל טענת שיהוי במקרה זה צריך לקבוע כי היה ראוי שהתובעת תגיש תביעתה לאלתר. איני סבור שיש מקום לקבוע קביעה שכזו אשר אינה מותירה לתובעת כבעלת דין זמן סביר בעליל להגשת תביעתה. השיהוי האובייקטיבי בהגשת התביעה אשר נמדד ביחס לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק אינו מעלה ואינו מוריד בנסיבות אלה.

טוען הבנק הבינלאומי כי בשנת 2000 התקיימה בינו לבין התובעת ומנהלה התדיינות משפטית בנוגע לחוב בחשבון ולא הועלתה כל טענה מצד התובעת בקשר לחיובים הנדונים. אף ניתן פסק דין כנגד התובעת וגרצוב בהעדר התגוננות בתאריך 17.4.01. ב"כ התובעת בסיכומיו לא מתייחס כלל לטענה זו. אכן יש בשתיקה ארוכה זו של התובעת בפרט כאשר היתה לה הזדמנות ראויה להעלות הטענות בענין החיובים כדי ללמד שאין ממש בטענותיה כיום וכי בזמן אמת לא היתה לתובעת כל טענה כנגד החיובים והיא הכירה בהם.

לעצם הענין