פסק-דין בתיק א 46275/03

1.         ביום 1.5.02 ארעה תאונה בשוק הסיטונאי.

            רכב התובעת מסוג פולקסוגן פאסאט (להלן: "רכב התובעת"), נהוג ע"י פלג יוסף יהודה (להלן: "נהג התובעת"), חנה בחניון תנובה שבשוק, עפ"י הרשאה מטעם תנובה, בהיות נהג התובעת בעבר, עובד תנובה.

            נהג התובעת חנה כאמור, במשך 3 שנים בחניון תנובה במשך 5 ימים בשבוע באחד המקומות המוקצים לתנובה, בהתאם למקומות המסומנים במקום.

            לאחר שהחנה את רכבו, קיבל נהג התובעת הודעה מתנובה, כי רכבו נפגע עקב חבילות נייר שנפלו על גג המכונית, מסל העמסה שהורם באמצעות מנוף הרמה של תנובה. כפי שנמסר לנהג התובעת, סל ההעמסה התהפך, וחבילות הנייר נפלו ופגעו ברכב התובעת.

2.         המנוף היה בבעלותה של הנתבעת 1, והסחורה שהועמסה עליו הייתה מיועדת לנתבעת 2 לאחר שהזמינה אותה מצד ג', שהינו ספק של נייר.

            צד ג', מיטראני (להלן: "מיטראני"), טענו כי הם ספקי מוצרי הנייר של תנובה, וכי מתקן ההרמה הינו בשליטה ובחזקה הבלעדית של תנובה וכי עובדי מיטראני רק העמיסו את הנייר לתוך סל ההרמה, ואילו את אקט ההרמה ביצעו עובדי תנובה, ולפיכך, הם אלו שאחראים לנפילת המוצרים מתוך הסל ולנזק שנגרם.

3.         שמעתי את עדותו של מר פלג יהודה, כאמור מטעם התובעת, את עדותו של מר בני דלל, שהוא אב הבית ומנהל משותף של תנובה בשוק, ואת עדותו של נהג מיטראני אנדריי צידנוק, שהביא את הסחורה למקום ושביחד עם עובד אחר הורידו אותה מהמשאית, ואותו עובד העמיס אותה על סל ההרמה.

4.         "בסופו של יום", לאחר שנשמעו העדויות, הסמיכו אותי כאמור הצדדים לפסוק בפשרה.

פסק דין בפשרה מבוסס על כללי הצדק הטבעי (הנשקלים במאזני משפט). הפשרה מביאה בחשבון שיקולים מוסריים טהורים כמו עקרונות של חרות, צדק, יושר ושלום ( דנ"א 2401/93 נחמני נ' נחמני פד"י נ (4) 661 , פסקאות 28-32 לפסק דינה של השופטת שטרסברג כהן, ובפסקאות 4-5 של השופטת דורנר וכן ע"א 379/94 פלוני נ' פלונית ואח', פד"י נ(3) 133, 182), ויש פעמים שהפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג.

פסק דין בפשרה אינו מתייחס רק להיבט המהותי, כאשר הרעיון המרכזי העומד מאחורי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984, הינו להחיש לסיים בהקדם האפשרי את הסכסוך מצד אחד ומצד שני להקל את העומס על בתי המשפט.

בית המשפט הדן שלא על דרך פשרה, פוסק על פי הדין המהותי המיושם על העניין שבפניו, אך בצד זאת, אין ביהמ"ש מנוע מלהביא בחשבון שיקוליו (במקרה שאין מניעה לכך לפי הדין), גם שיקולים אחרים שהינם שיקולים אנושיים ומוסריים המתאימים לנסיבות המיוחדות של העניין ושל המתדיינים באותו תיק.

גם בפסק דין בדרך הפשרה, שוקל בית המשפט את שיקולי הדין והשיקולים האחרים, אך בעוד שבדיון רגיל, הבכורה בשיקול הדעת מבוסס על הדין, הרי שבדרך הפשרה, מוסמך ביהמ"ש לשנות את סדר העדיפויות ואם "ראה בית המשפט לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - שיקולים שבדין, ראה לטוב לפניו , ישקול רק - או, בעיקר - אותם שיקולים נוספים.  בתהליך ההכרעה רשאי הוא לאחוז באלה כמו באלה במידה היפה בעיניו" (הציטוט והעקרונות המפורטים לעיל, נקבעו בהלכה שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון בע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג (1) 337).

5.           מעיון בראיות הגעתי למסקנה, כי הנתבעת וצד ג' אחראים לתאונה שארעה, אך גם לנהג התובעת אשם תורם.

נהג התובעת חנה בסמיכות למנוף שהרים סחורה, הוא ידע על כך, והיה "אדיש"  לאפשרות, כי מוצרים המועמסים באמצעות המנוף - יפלו, והוא לא נתן דעתו ולא השתדל להחנות את רכבו במרחק סביר מהמנוף כדי למנוע סיכון אפשרי כזה.

בנסיבות אלו הגעתי למסקנה, כי לנהג התובעת אשם תורם בשיעור של 20%, ולפיכך יעמוד סכום הנזק הנתבע בתיק זה לאחר הפחתת האשם התורם, בסך של 12,786 ש"ח.

            נותר אפוא לבחון את שאלת האחריות וחלוקתה בין הנתבעת לבין צד ג'.

6.         עד הנתבעת, מר בני דלל, טען כי רכב התובעת חנה במקום אסור, אך למרות זאת לא מנע את המשך ההעמסה, למרות שהעובדה,כי החניה במקום אסור, העמידה רכב זה בסיכון.

הנתבעת ידעה של מי הרכב, ואם אכן הרכב עמד במקום אסור לחניה, היה עליה להודיע על כך לנהג התובעת, כדי שזה האחרון יזיז את רכבו, אך איש לא עשה כן. המנוף הינו בבעלות ובשליטת תנובה, והיא זו שאחראית להוראות ההפעלה שלו.

כפי שהתרשמתי לא היו כל הוראות הפעלה מסודרות, ולא ננקטו כל אמצעי הזהירות הנדרשים לצורך ביצוע פעולה זו. לא ברור כלל מי היה רשאי לבצע את פעולת ההרמה של המנוף, דהיינו, מי רשאי ללחוץ על המתג, ומה הייתה שיטת ההרמה.