פסק-דין בתיק א 4611/98

1.                   זוהי תביעת נזיקין שבמסגרתה בני הזוג התובעים עותרים לקבל פיצוי על נזקים שנגרמו להם בשל כך שלטענתם הנתבעת, תוך שנהגה ברשלנות, התירה ואישרה למיופה כוחם, עת הם עצמם היו בחו"ל, למכור את ביתם לצד ג', ללא ידיעתם, ובכך איפשרו למיופה הכח לשלשל את כספי התמורה לכיסו ולמעול בהם.

2.                   פרטי הפרשה הבסיסיים, אינם מורכבים במיוחד, אולם במהלך המשפט הממושך נטענו על ידי התובעים עשרות טענות, וטענות משנה, מצטברות וחלופיות, והם ניסו לבסס את תביעתם על אדנים רבים ומגוונים, שבכל אחד מהם ראו פן של התרשלות מצד אנשי הנתבעת. כמובן, כל טענה וטענת משנה נצרכה לביסוס עובדתי ולטיעון משפטי, משני הצדדים, ולפיכך היקף התיק והכלול בו נרחב.

מאחר, ובסופו של דבר, ראיתי לסמוך את הכרעת המשפט על נקודות בודדות מסויימות, שלטעמי חורצות את גורלו במהות, אמנע, בגדר פסק הדין לנתח ולהכריע בפרטנות ביתר הסוגיות, ולמען הסדר הטוב יש לראות כל טענה שאין עליה התייחסות להלן, כנדחית.

3.                   אפרט השתלשלות הדברים בקליפת אגוז, בהתמקד בעובדות הרלוונטיות להכרעה, ובהן בלבד:

א.                  הנתבעת ( ממ"י- או המינהל), חתמה עם התובעים הסכם פיתוח בשנת 1986 ביחס למקרקעין בישוב מיתר, ומדובר במגרש מספר 4060 בגוש 10001 ( להלן: "הנכס" או "הבית" או "המגרש"),  ועל המגרש החלו בני הזוג להקים את ביתם.

ב.                  התובעים עזבו את הארץ לתקופה ממושכת בשנת 1987, ושהו שם שנים מספר. בשלב זה טרם הושלמה  הקמת הבית במיתר.

טרם עזיבתם נתנו התובעים בידי קרוב משפחתם, שמואל לביא (להלן: "לביא"), יפוי כח נוטריוני כללי, שנערך אצל עורך דין, ישעיהו זמיר ז"ל, אשר נפטר שנים אחדות לאחר מכן, ויפוי הכח אושר על ידו בסמוך למרץ 1987, ( להלן: "יפוי הכח").

ג.                    יפוי הכח ערוך על גבי הטופס הסטנדרטי והרגיל, כפי שנעשה אצל הנוטריונים, בדרך כלל, ואיננו מסוייג כלשהו, אלא שנוספה לו בסופו פסקה מודפסת במכונת כתיבה, והמיוחדת ליפוי הכח הנדון, ושם נאמר כי לביא יהיה מוסמך :

" לעשות ולפעול בשמנו, במקומנו, בעדנו ובעבורנו כאילו אנו עצמנו היינו עושים או פועלים למימוש כל מטרות יפוי כח זה ובמיוחד באשר ל:

1.                   למשוך כספים ולהמיר מטבע זה ויתן הוראות מכל סוג שהוא באשר לזכויותניו בכספים, ני"ע, בבנקים ובמוסדות כספיים בישראל בעיקר בסניף רח' מצבע (כך במקור) , עובדה ובסניף עומר של בנה"פ בע"מ ב"ש, בבנק "טפחות" בע"מ, וכן

2.                   להמשיך ולבנות ביתנו במגרש 4060 במיתר עד לסיומו והכנתו לאיכלוס ובכלל זאת, לחתום בשמנו על כל מסמך לכל רשות מקומית, ציבורית, ממלכתית, הנובע ומתחייב עם קבלנים ומוסדות באשר להמשך הבנייה כנ"ל".

ד.                  בדיעבד מסתבר שהכוונה היתה להסמיך את לביא להמשיך את תהליך הבניה ולסיימו, תוך שימוש בכספים שיוזרמו אליו מהתובעים ממקום שהותם בארה"ב, ובשום אופן לא היתה כוונה לאפשר לו לבצע כל דיספוזיציה במגרש או בבית שיבנה. עם זאת, לא נקטו בני הזוג כל פעולה של ממש להורות לעו"ד זמיר המנוח, או לוודא, כי יפוי הכח מצומצם ומוגבל לצורך זה.

ה.                  לביא, אשר נקלע לקשיים כלכליים, השתמש ביפוי הכח, בלי ידיעת התובעים, בתחילה כדי למשכן את הנכס כבטוחה להלוואה שניתנה לשימושו הפרטי על ידי בנק אמריקאי לישראל בע"מ (6/89) ולימים גם לשם מכירת הבית והעברת הזכויות בו, ברישומי המינהל, לצד שלישי, בני הזוג  לסין (על פי הסכם מ-  12.12.90), בתמורה ל- 40,000 דולר.

המינהל אישר את העסקה  והזכויות נרשמו על שם לסין (ההעברה נרשמה סופית אצל ממ"י ביום 24.1.91).

ו.                    כחודשיים טרם מכירת הבית על ידי לביא ללסין, הודיע משרד כונס הנכסים הרשמי בבאר שבע למינהל, (חותמת קבלת המכתב אצל הנתבעת היא מיום 24.10.90), על כי לביא הוכרז ביום 1.7.90, בביהמ"ש המחוזי כפושט רגל, וניתן נגדו צו כינוס נכסים ופשט"ר. הודעה זו ניתנה  משום שללביא עצמו ולאישתו היו זכויות בדירה אחרת במיתר, אף היא רשומה אצל ממ"י, והכנ"ר ביקש למנוע ביצוע כל עסקה באותה דירה.

ב- 24.12.90 אישרה היועצת המשפטית של ממ"י, עו"ד סחף, במכתב לכנ"ר  כי ממ"י יפעל בהתאם לצו, ועוד ביום 30.10.90 נרשם בתיק דירתם של לביא, באופן ברור, כי אין לבצע כל פעולה בתיק וכי קיים כונס נכסים.

ז.                   התובעים קורנגולד לא ידעו על כי לביא מעל באמונם ומכר את הבית מאחורי גבם, לאחר שקודם לכן משכן אותו כבטוחה להלוואה שנטל, ואולם עוד הרבה קודם לכן, בתחילת 1990, וביתר שאת, כאשר שהו בארץ בראשית 1991, נראה כי נעורו אצלם חשדות ביחס להתנהגותו של לביא, והיחסים במשפחה לא היו תקינים, ונראה שבשלב מסויים, שמועדו לא ברור, אף ניסו בני הזוג לדרוש בחזרה את יפוי הכח ממנו, אך אין חולק שלא פנו בנדון אל ממ"י, או אל עו"ד זמיר, ויפוי הכח המקורי הושב אליהם ככל הנראה רק ביוני או יולי 1991, לאחר ששבו ארצה סופית.

4.                   התובעים טוענים כי אלמלא אפשר המינהל ללביא למכור את ביתם ללסין, על סמך אותו יפוי כח, שנעשה בו שימוש לרעה, ולו אך היו הדברים נבדקים לעומק, והמכר היה "מטורפד" על ידי פקידי ועובדי הנתבעת, כי אז ביתם, שנמכר בהרבה מתחת למחיר השוק, היה נותר רכושם, ואת שוויו הריאלי (לפי הערכת שמאי - 110,000 דולר לשנת 1998, ו - 70,000  דולר לשנת 1991), הם דורשים מהמינהל כפיצוי על נזקם, לצד הפסדים ונזקים נלווים.

המינהל, מצידו, טוען כי פעל ללא דופי וללא התרשלות, וכי, בקליפת אגוז, היתה זו זכותו המלאה וחובתו, בתור הגוף האמון על רישום הזכויות ואישור העברתן, לאפשר את ביצוע עסקת המכר, אשר נסמכה על יפוי כח תקין ותקף, אשר על פי חזותו ותוכנו התיר ללביא לפעול כפי שפעל, והמינהל מדגיש שהתובעים מעולם לא דיווחו לו, עובר לעסקה, כי יפוי הכח בוטל, או כי בפיהם טענה כלשהי במישור הרשאתו והסמכתו של לביא לפעול בשמם.