פסק-דין בתיק א 46049/04

כללי

1.         התובע, יליד 1952, הגיש תביעה זו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") בגין שתי תאונות דרכים: הראשונה מיום 21.7.02; השניה מיום 24.12.03.

2.         התאונה הראשונה ארעה שעה שהתובע עמד במוסך ומונית מס' רישוי 4504925 עלתה על רגלו השמאלית. בגין תאונה זו נתבעו הנתבעים 1 - 3. התאונה השניה ארעה, לפי הנטען, שעה שהתובע רכב על קטנוע, רכב שנסע לידו החל לסטות לכיוונו, התובע לא הצליח להתחמק ממנו, הרכב פגע בו והוא נפל על הכביש, על רגלו השמאלית. בגין תאונה זו נתבעה הנתבעת 4, כמבטחת הקטנוע.

3.         בתיק זה מונה אורטופד מטעם בית המשפט, דר' אמנון ישראלי. בחוות דעתו מיום 11.2.05 הוא קובע כי מלבד נכות זמנית לחודש ימים, לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה הראשונה. לעומת זאת, בגין התאונה השניה, לצד נכויות זמניות, נותרו לתובע 3% נכות לצמיתות.

4.         בגין התאונה הראשונה הושג לפני שלב ההוכחות הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 22.9.05. ההליך נמשך כנגד הנתבעת 4, אשר כפרה בחבותה.

באיזה קטנוע ארעה התאונה

5.         שאלה מרכזית ראשונה שעלתה במהלך המשפט נגעה לזיהוי הקטנוע המעורב ולשאלת קיומה של פוליסת ביטוח תקפה לאותו קטנוע. ברור שזהו תנאי-בלעדיו-אין. בנוסף העלתה הנתבעת טענה שלפיה נהג התובע באותו יום כאשר רשיון הנהיגה שלו לא היה בתוקף.

6.         נפנה תחילה אל כתב התביעה. בסע' 11 בו נרשם: "ביום 24.12.03 בשעה 15:00 לערך, נהג התובע בקטנוע מ.ר. - 6889623. רכב שנסע לידו החל לסטות לכיוונו..." (ההדגשה שלי - א.ז.; להלן, לפי הצורך: "הקטנוע הראשון"). ובסע' 14 מיד לאחר מכן: "הנתבעת (4) הינה 'מבטח' כהגדרת המונח בחוק אשר ביטחה את השימוש ברכב בעת תאונה (2) בפוליסת ביטוח חובה בת תוקף כדרישות הפקודה". לכתב התביעה צורפו מסמכים רפואיים בלבד.

            התובע הגיש ביום 1.9.05 תצהיר עדות ראשית. בפרק העוסק בתאונה השניה, בסע' 8, נרשם: "ביום 24.12.03 בשעה 15:00 נהגתי על קטנוע מ.ר. 6577536. רכב שנסע לידי...מצ"ב אישור משטרה, עדויות המשטרה, רישיון נהיגה, רשיון רכב ותעודת ביטוח מסומנים ד'" (ההדגשה שלי - א.ז.; להלן, לפי הצורך: "הקטנוע השני").

            אם נדפדף לאותו נספח ד', נראה שנכללים בו מספר מסמכים. אישור משטרה לא מצורף (הנתבעת מצדה הגישה כמוצג (נ/1) אישור זה, שהופק ביום 6.6.04, וגם בו רשום "המספר הראשון" - 6889623). המסמך הראשון בנספח ד' הוא טופס משטרתי, "הודעה על תאונת דרכים". עולה ממנו כי הרישום ביומן נעשה ביום 7.4.04 (שלושה וחצי חודשים לאחר התאונה). בפרטי הרכב רשום קטנוע מ.ר. 6889623 (שוב, כבכתב התביעה, להבדיל מהתצהיר). כן רשום מספר הפוליסה ב"פול" - 294204728603. הטופס כולל גם את כל פרטי נהג הרכב המעורב, ליאור עשור. המסמך השני בנספח ד' הוא הודעת ליאור עשור במשטרה, שנמסרה ביום 11.1.04. בשורה 23 הוא מוסר את פרטי הקטנוע: "... מס' הקטנוע 6889623...". המסמך השלישי בנספח ד' הוא רשיון הרכב של קטנוע מס' 6577536 (בעלי הרכב - אינדקס פרסומים 1990). המסמך הרביעי בנספח ד' הוא תעודת ביטוח חובה לקטנוע מס' 6577536, פוליסה מס' 294204728603 (ע"ש אינדקס פרסומים בע"מ).

7.         ניתן להבחין, כי שעה שהתובע מסר במשטרה את מס' הרישוי של "הקטנוע הראשון", צירף אליו את מס' הפוליסה של "הקטנוע השני". אין חולק, כי פוליסה מס' 294204728603 רלוונטית לקטנוע השני, לא לזה שפרטיו צוינו לראשונה. אין בפנינו תעודת ביטוח כלשהי הרלוונטית לקטנוע הראשון.

            אחת משתיים - או שהתובע טעה במסירת פרטי הקטנוע הנכון לא רק למשטרה אלא גם לעורך דינו שניסח את התביעה, או שהפרטים המקוריים נכונים, ופשוט מדובר בקטנוע שנסע ללא ביטוח.

            האפשרות השניה מסתברת יותר. המספר הראשון עובר כחוט השני לא רק באישורי המשטרה אלא גם בעדותו של נהג הרכב, ליאור עשור. הכיצד הוא יכול היה לטעות? אין זו אלא כי קיבל מספר זה מהתובע או מאשתו. התובע עצמו מעיד (עמ' 17 לפרוטוקול) כי הלך למשטרה עם מסמכי הקטנוע המעורב. הכיצד, אם כך, הועתק המספר באופן שגוי, ועוד למספר שאיננו מקרי - מספר רישוי של קטנוע הנמצא בבעלותו של התובע עצמו (ולא של חברה כלשהי, שהקשר בינה לבין התובע נותר עלום).

8.         אמנם, התובע מנסה, בסע' 9 לתצהירו, לתת הסבר לקושי ואומר: "במקום התאונה, לא נתתי לו [לעשור - א.ז.] את הפרטים, רק הוא נתן לי. אח"כ הוא התקשר הביתה ואשתי נתנה לו בטעות את מ.ר. של האופנוע השני. כשמילאתי את התלונה במשטרה נפלה טעות במספר הרישוי, למרות ששאר הפרטים שנתתי היו כמובן של הקטנוע עליו נהגתי בעת התאונה - סוג, מספר דגם, שנת רישוי, רישיון הרכב ופוליסת הביטוח. אח"כ כשהתבררה הטעות הלכתי למשטרה ותיקנתי את ההודעה".

            גירסה זו היא בעייתית, בלשון המעטה. ראשית, צירוף המקרים מוזר ביותר; הן אשתו של התובע טעתה במסירת הפרטים לעשור, והן התובע עצמו טועה ומתבלבל בתחנת המשטרה, ועוד באותה טעות בדיוק. שנית, הטעות היא ל"כיוון הנכון" דווקא - טעות לכיוון הקטנוע שנושא פוליסת ביטוח תקפה. שלישית, לא הוצג כל "תיקון" בכתב של אותה הודעה שגויה כביכול. רביעית, התובע הסתפק בעדותו היחידה בעניין זה. אין זו "סתם" עדות יחידה; זו אחת כזו אשר עומדת בסתירה למסמכים בכתב. אין כל הסבר מדוע נמנע התובע מלאתר ולהעיד את מר עשור או, מה שבוודאי יותר פשוט, את אשתו, שאף נכחה בחלק מהדיון בבית המשפט. יתרה מכך, התובע טוען כי כלל לא היה לו "מניע" להחליף בין המספרים, שכן גם הקטנוע הראשון היה מבוטח כדין (עמ' 8 לפרוטוקול). אדרבא, מה מנע ממנו לפנות אל סוכנות הביטוח ולבקש העתק מאותה פוליסה? ונניח שנכשל בכך, מדוע התנגד לבקשת הנתבעת (מטעמי זהירות) להביא עדות מטעמה שאצלה לפחות אין פוליסה כזו כלל (עמ' 28 לפרוטוקול)? הצגתה של פוליסה כזו הייתה פותרת את הבעיה; אם הקטנוע הראשון מעורב - יש ביטוח; ואם יש אכן ביטוח כזה, פג אותו "מניע" להחלפת המספרים.

            כבר נפסק כי "אמנם היו מקרים שבהם הימנעותו של בעל-דין מהבאת עד או ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל-דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו הוא, ובוודאי שאין די בהימנעות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל-דין" (ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא(2) 737, 743 (1977)). כן הובהר, כי "אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הצפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן" (ע"א 465/88 הבנק למימון  ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659 (1991)). כן נקבע, כי "הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 457 (1995)). ולאחרונה נפסק כי "לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה" (ע"א 9656/05 שוורץ נ' המנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ; ניתן ביום 27.7.08; פיסקה 26 לפסק הדין).

            במקרה זה פועלת הימנעותו של התובע להביא את הראיות שציינתי לעיל לרעתו, באופן מובהק.

9.         עוד אציין, כי עדותו של התובע, שעה שנדרש ליישב בין הסתירות ולתת הסברים, הותירה רושם לא משכנע (למען הסר ספק, בהערכת מהימנות ומשקל גירסתו של התובע לא לקחתי בחשבון את העובדה שהורשע בעבר בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, התחזות לאחר וניסיון לקבל דבר במרמה - ת"פ (מחוזי ת"א) 40772/02; ע"פ 6203/05.

סוף דבר

10.       התובע נכשל כבר במשוכה הראשונה - הוא לא עמד בנטל להוכיח באיזה קטנוע אירעה התאונה. מסתבר יותר לקבוע, כי זו אירעה שעה שרכב על קטנוע מס' רישוי 6889623. לגבי קטנוע זו לא הציג התובע ביטוח תקף.לפיכך לא מצאתי טעם לדון ביתר הנושאים השנויים במחלוקת.

11.       לסיכום - תביעת התובע בגין התאונה הראשונה, כנגד הנתבעים 1 - 3, התקבלה בחלקה, כמפורט בהסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין. תביעת התובע כנגד הנתבעת 4, בגין התאונה השניה - נדחית. התובע ישלם לנתבעת 4 הוצאות בסך 7,500 ש"ח, נכון להיום.

ניתן היום י"א בתשרי, תשס"ט (10 באוקטובר 2008) בהעדר הצדדים.