פסק-דין בתיק א 4602/03

1.       זו תביעה שהגיש עו"ד כנגד לקוחו, בגין יתרת שכ"ט לפי הסכם עבור טיפול בהכרה בתאונה כתאונת עבודה במסגרת חוק הביטוח הלאומי. לאחר מתן רשות להתגונן, שהותנתה בהפקדה, הוגשו תצהירי הצדדים ונשמעו ההוכחות והסיכומים ביום 28.6.05. במסגרת ההוכחות, ויתר הנתבע על חקירת התובע, ואילו הנתבע נחקר בחקירה נגדית. בדרך כלל, בכתיבת פסקי דין, אני כותב "הנתבע" גם כאשר אני מתכוון לב"כ הנתבע. בכתיבת פסק דין זה אבחין ביניהם, שכן מסתבר מחקירתו של הנתבע שהוא מכיר בחובתו לשלם לתובע 20% מתקבולי המל"ל, אלא שהוא חולק על כך שהוא צריך לעשות זאת בתשלום אחד, וטוען שהוא חייב לעשות זאת בתשלומים חודשיים, לפי המועדים שבהם הוא מקבל את התשלום מהמל"ל. ב"כ הנתבע, לעומת זאת, טוען כי הנתבע אינו חייב כלל בתשלום.

2.       ב"כ הנתבע טען כי אין כלל חוזה בין הצדדים, בהעדר מסוימות. זאת, בשל כך שההסכם נעדר פירוט של דברים מהותיים שהם בבסיסו של ההסכם, והם העובדה שהתובע לא הסביר שאם יקבע במל"ל שהנכות היא עד 19% יהיה זכאי למענק חד פעמי, ואם תקבע נכות מעל 20% יהיה זכאי לקיצבה חודשית שגובהה תלוי בשיעור הנכות שנקבעה ובגובה השתכרותו, ולא הזכיר את סוגיית ההיוון של קיצבאות מל"ל. אני דוחה טענה זו של ב"כ הנתבע. ב"כ הנתבע מערבב בין חובת גילוי פרטים בעת חתימת הסכם, לבין דרישת המסוימות. דרישת המסוימות התקיימה במלואה. החוזה בכתב נכרת באופן המאפשר לשני הצדדים להבין בדיוק על מה הם מתקשרים. ההתקשרות היתה לייצוג הנתבע על ידי התובע בהליכים להכרה בתאונה כתאונת עבודה. במסגרת דרישת המסוימות, אין צורך לכלול את כל המידע שיש למסור בין הצדדים, ואין לערבב בין חובת גילוי לבין מסוימות. כך, כאשר נחתם כתב ערבות בבנק, דרישת המסוימות מתקיימת אם הצדדים יודעים שמדובר בערבות לחובותיו של הלקוח, וזאת להבדיל מחובת הגילוי של הבנק על מצב חשבונו של הלקוח, שלא צריך להיכלל בחוזה הערבות. כך, כאשר נערך הסכם בין צדדים למכירת רכב, הוא מסוים ותקף, אפילו לא מסר המוכר שהרכב עבר תאונה. חובת הגילוי היא חלק מכללי הטעות וההטעייה, המתקיימים רק כאשר החוזה כבר תקף. על כן, אני דוחה את טענת ב"כ הנתבע, שהחוזה בטל בשל העדר מסוימות.    

3.       טענה נוספת בפי הנתבע, כי התובע לא גילה לו פרטים שהוא חייב לגלות כעובדות מהותיות לצורך עריכת ההסכם. ואלה הם:

א.       התובע לא הסביר את העובדה שאם יקבע המל"ל נכות יציבה בשעור עד 19% יהיה הנתבע זכאי למענק חד פעמי.

ב.       בעיקר התובע לא גילה שאם המל"ל יקבע לנתבע נכות בשעור העולה על 20% יהיה הנתבע זכאי לקיצבה חודשית שגובהה תלוי בשעור הנכות שנקבעה ובגובה השתכרותו.

ג.       התובע לא גילה שהנתבע לא יקבל את כל הכספים המגיעים לו מהמל"ל בתשלום אחד ומראש אלא בתשלומים חודשיים עד הגיעו לגיל הפרישה.

ד.       התובע לא הזכיר את סוגיית ההיוון של קצבאות המל"ל.

ה.       התובע לא הסביר ולא הזכיר שלפי ההסכם יהיה על הנתבע לשלם לו כשכר טרחה סכומי כסף באחוזים מסוימים חרף העובדה שהכספים בפועל לא שולמו במלואם ע"י המל"ל.

התובע בתצהירו, שניתן לאחר שהועלו טענות אלה, לא הכחיש זאת, ולכן אני קובע כעובדה שאכן התובע לא גילה ולא הסביר עובדות אלו. ואולם, השאלה היא מה התוצאה מאי גילוי כאמור. עובדה ב' וג' היינו הך. איני מקבל את הטענה שבעת עריכת חוזה ייצוג בין עורך דין ללקוחו, על עורך הדין לגלות כיצד תשולם הקיצבה בעת שתקבע נכות של 19% וכיצד תשולם הקיצבה בעת שתקבע נכות העולה על 20%. בעת עריכת ההסכם, המטרה היא להשיג כמה שיותר אחוזי נכות, המתבטאים בכמה שיותר כסף. סדרי התשלום של הקיצבה, אינם פרט מהותי שיש לגלותו בעת עריכת ההסכם. אכן, במהלך הייצוג, אפשר שתהיה לכך משמעות, ואפילו משמעות מהותית, ועל עורך הדין לגלות ללקוחו מידע המצוי בידו ההופך להיות מהותי במהלך הייצוג, אבל אין מדובר בפרט מהותי שחובתו של עורך הדין לגלות בעת עריכת ההסכם, כפי שאין גם חובה לגלות את יתר הוראות חוק ביטוח לאומי, אלא אם יתעורר הצורך, כגון האפשרות לבחירה בין קצבאות, או לשלילת הקצבה במקרה של מירמה כלפי הביטוח הלאומי. כך גם לגבי שאלת ההיוון. אם היא מתעוררת, יש צורך לגלותה. זה אינו פרט מהותי שיש לגלות בעת עריכת ההסכם.

אשר לפרט האחרון, הוא תמוה ולא מובן. לפי מה שאומר הנתבע, פירושו הנכון של ההסכם הוא שעל הנתבע לשלם לתובע את סכומי שכר הטירחה במזומן, באחוזים מתוך סכום שעוד לא קיבל מביטוח לאומי. ואולם, מכיוון שהתובע לא גילה לנתבע בעת עריכת ההסכם שזה פירושו הנכון של ההסכם, יבוטל ההסכם. בכך בעצם מסכים ב"כ הנתבע שזה פירושו הנכון של ההסכם. איני מקבל את ההנחה שבכל מקרה של הסכם בין עו"ד ללקוח, הלקוח הוא חירש שוטה וקטן, שאינו מבין את ההסכם ולכן אם לא הסבירו לו בדיוק את כל המשמעויות של ההסכם, הוא לא מחייב אותו. גם בהסכם עם עו"ד, הלקוח מחוייב בתוצאות חתימתו, ואיש לא הפריע לו לקבל ייעוץ באשר לשכר טירחתו, כפי שפנה וקיבל לאחר שהשלים התובע את עבודתו, בהצלחה מפוארת. על כן, אני דוחה את הטענה שהיה על התובע לפרש לנתבע את כל משמעויות ההסכם בעת עריכתו. גם בשאלה מהו פירושו הנכון של ההסכם, לא אתפוס את הנתבע על הודאה משתמעת שנתן בטענה זו. על כן, אין לבטל את הסכמי שכר הטירחה בשל פגם בכריתתם.      

4.       טענה נוספת בפי הנתבע היא שההסכם, לפיו יקבל התובע מהנתבע שכר טירחה בשיעור של 20% מהתקבולים, בלתי חוקי. אי החוקיות נובעת, כטענת ב"כ הנתבע, מכך שקיים עקרון ייחוד העילה, ולפיו, בשל אותה עילה חייב הנפגע להגיש רק תביעה לפי עילת הפלת"ד. מכאן מתחיל הטיעון להתבלבל ולהסתבך. אם הטענה היא שבשל עקרון ייחוד העילה אין הנפגע רשאי להגיש בקשה לקביעת נכות במל"ל, הרי זה אינו הדין, ובצדק הודה כך ב"כ הנתבע. לשם מה בא איפוא הטיעון של עקרון ייחוד העילה? כדי לומר שגם כאשר מגישים תביעה לביטוח לאומי, היא כפופה על פי חוק הפלת"ד לכללים המגבילים שכר טרחת עו"ד. אני דוחה טענה זו. אילו היה חל עקרון ייחוד העילה, לא היה ניתן להגיש תביעה לביטוח לאומי. הדין הוא שניתן להגיש תביעה לביטוח לאומי משום שהעילה בביטוח לאומי כלל אינה העילה בתביעה לפי הפלת"ד. בתביעה לפי חוק הביטוח הלאומי בודקים אם התאונה היתה במסגרת העבודה אם לאו, ולא אם היתה תאונת דרכים. יש זיקה של ניכוי בין שתי התביעות, וזאת בשל הוראה בחוק הביטוח הלאומי המאפשרת למוסד לביטוח לאומי לחזור ולגבות את הסכומים ששילם מהמזיק, אבל אין זו אותה תביעה ושמו של עקרון ייחוד העילה נישא לשווא בענין זה.

          לכך שמדובר בתביעה נפרדת שאינה כפופה לחוק הפלת"ד ולהגבלת שכר טירחה על פיו, יש שני סימנים נוספים. האחד, שלפי הפסיקה, זכאי עורך הדין במסגרת תביעת הפלת"ד רק לשכר מתוך הסכומים שהתקבלו מהמבטחת. נניח מקרה שבו עורך הדין לא טיפל בתביעה במל"ל. מדוע לא יהיה זכאי לשכר מתוך הסכומים שמתקבלים מהמל"ל, אם מדובר באותה תביעה המוגבלת באותם סכומים? על כורחך אתה מגיע למסקנה שעורך הדין לא זכאי לשכר מתוך סכומים אלה משום שמדובר בתביעה אחרת, שאינה כפופה לאותה הגבלה של שכר טירחת עורך דין. הסימן הנוסף הוא שלשכת עורכי הדין המליצה לקבוע את השכר בתביעות ביטוח לאומי לפי הכללים שבתביעת הפלת"ד. ממה נפשך, אם תביעת המל"ל היא אותה תביעה שממילא לפי הדין כפופה להגבלת שכר טירחה, מה הטעם בהמלצה. די היה לומר שזה פירושו של החוק וממליצים לקיים את החוק. רק אם תביעת הביטוח הלאומי אינה אותה תביעה, ואינה כפופה לאותן הגבלות, מגיע מקומה של ההמלצה. המלצה, כמו כל התעריף המומלץ, ניתן לקבל וניתן להסכים אחרת. במקרה דנן, שבו התביעה היתה מסופקת, והיה צורך בחמישה הליכים שונים בבתי הדין, השיעור גם מוצדק, למרות שהצדקתו נמדדת על ידי הצדדים ולא בדיעבד על ידי בית המשפט. על כן, אני דוחה את טענת ב"כ הנתבע וקובע כי ההסכם הנדון, לפיו יהיה התובע זכאי ל- 20% בתוספת מע"מ מתקבולי המל"ל, הוא הסכם תקף וחוקי.   

5.       ב"כ הנתבע ערך חשבונות של המגיע לפי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין. כבודו של התעריף המומלץ במקומו עומד, אבל אין אנו עוסקים בשכר ראוי, אף שהשכר גם ראוי, אלא בשכר מוסכם. אין חובה שבדין או בנוהג או בתום לב שעורכי דין ולקוחות יערכו הסכמים רק לפי התעריף המומלץ. לפיכך, אין טעם בחישובים האמורים.

6.       בסיכומיו בעל פה טען ב"כ הנתבע כי לא הוכח שיעור תקבולי המל"ל, וכי יש סתירה בין הנטען בכתב התביעה לבין הנטען בסיכומים בבקשה לראשות להתגונן לבין האמור בחוות הדעת האקטוארית שהציג התובע. לטענות אלה אין מקום כלל, שכן הנתבע, למרות טענות רבות שניסח ב"כ הנתבע, לא הכחיש בכתב הגנתו את סכום תקבולי המל"ל שנטען בכתב התביעה. לפיכך, על פי תקנה 83, זו עובדה שהנתבע הודה בה ואין צורך להוכיחה. למעלה מן המידה, אערוך את החישוב על פי הנתונים שבידי במסגרת סמכותי לדרוש הוכחה לפי תקנה 83. 

בכתב התביעה נטען ששווי הקביעה שנקבעה לנתבע, 29% נכות, כ- 331,215 ש"ח, לעבר ולעתיד. בסיכומי התובע בבקשת רשות להתגונן נטען שהסכומים הם 78,000 ש"ח בגין העבר ועוד 192,000 עד גיל 65 ועוד 29,340 ש"ח בגיל 65, ובסך הכל 299,340 ש"ח.  החשבון הזה לא נכון. בגין העבר קיבל הנתבע ביום 7.7.02 38,785 ש"ח  וביום 17.9.02 27,508  ש"ח. כל זה עד 10/02. בנוסף לכך קיבל מ- 10/02 עד 12/03, מועד החשבון, 15 קצבאות של 815 ש"ח, שהם 12,225 ש"ח נוספים. נומינלית הצירוף הוא 78,518 ש"ח, אך יש לחשב הפרשי הצמדה ובגין העבר הסכום הוא 88,114 ש"ח. כמו כן, סכום ההיוון של הקיצבאות העתידיות הוא 193,126. סה"כ, 310,588 ש"ח.

בחוות הדעת האקטוארית שנערכה במסגרת תיק הפלת"ד, הגיע האקטואר, על בסיס נכות של 20%, לסכום של 214,702 ש"ח, נכון ל- 20.12.01. סכום זה, בהתאמה ל-29%, הוא 311,318, ובהתאמה למדד הוא 385,381 ש"ח נכון להיום, וכנראה שביום 27.2.03, כאשר הוגשה התביעה, הוא היה הסכום שטען התובע. על כל פנים, אקח את הסכום הנמוך יותר כבסיס לחישוב.

7.       מכאן לשאלה העיקרית, והיא השאלה מה פירושו הנכון של ההסכם, האם יש לשלם את סכום שכר הטירחה שנקבע באחוזים מייד או מתוך כל סכום שיתקבל. בהסכם מיום 27.2.94 נקבע שהתובע יהיה זכאי ל- "13% + מע"מ מהפיצויים". בהסכם נוסף מיום 11.8.96 נקבע שכר עבור הערעור 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ וכן נכתב "הפרמיה תהיה 20% ומע"מ במקום 15%". המילה "מהפיצויים" היא העומדת לפירוש, האם מדובר בתשלום מערך הפיצויים או בתשלום מפיצויים שיתקבלו בפועל, כאשר יתקבלו. ב"כ הנתבע טוען שלפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הועלתה זכות הקנין למדרגה של זכות יסוד ועל כן בכל מקרה של ספק בפירוש, יש לפרש לטובת הנתבע. אני דוחה טענה זו של ב"כ הנתבע. לא רק זכות הקנין של הנתבע הועלתה למדרגה של זכות יסוד אלא גם זכות הקנין של התובע. מבחינת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אין יתרון לנתבע על התובע.

טענה נוספת היא שהתובע הוא שניסח את ההסכם. אכן, עדותו של הנתבע כי ההסכמים נכתבו בכתב ידו, אבל לפי הכתבה של התובע, לא נסתרה. כלל פרשנות של פירוש נגד המנסח קיים ומוכר אבל הוא נוגע לחוזים מורכבים ורבי סעיפים, המנוסחים על ידי גופים כגון חברות ביטוח ובנקים. ההנחה שביסוד כלל זה היא שאם ישנה אי בהירות היא מתפרשת לחובת המנסח, שכן עליו הוטלה החובה לנסח את ההסכם כך שלא תהיה אי בהירות. לדעתי, אין ליישם כלל זה על הסכמים קצרים ולקוניים כגון זה שלפני, באשר ברור שלא הוקדשה תשומת לב לניסוח תנאים בהירים, אלא להסכמה על עיקרי הדברים, בלי לדון בכל הדברים האחרים. על כן, איני מיישם במקרה זה את כלל הפירוש נגד המנסח.  

מסקנתי מתחזקת לאור דרכי הפירוש וההשלמה הקבועות בחוק, וכן לפי התנהגותו של הנתבע עצמו. הנתבע עצמו, ביום 13.10.02, לאחר שקיבל יעוץ, שלח לתובע מכתב מודפס שבו העלה את העובדה שהתובע דרש ממנו תשלום חד פעמי של 50,000 ש"ח, וכנגד דרישה זו העלה שתי טענות. האחת, כי התובע טעה בחישוב והוא זכאי ל- 33,000 ש"ח. השניה, כי אין באפשרותו לשלם את שכר הטרחה בתשלום אחד. אף אחת מטענות אלה אינה כופרת בעצם החובה לשלם את סכום שכר הטירחה בתשלום אחד. מכאן שהנתבע הסכים שזה פירושו הנכון של ההסכם.