פסק-דין בתיק א 45878/05

כללי

1. רכב התובעת, משאית מס' רישוי 71-394-15, שנת ייצור 1998 (להלן: " הרכב" או " המשאית"), היה מבוטח בביטוח מקיף אצל הנתבעת בין התאריכים 9.5.04 - 30.4.05.  הרכב כלל גם רכינה, אשר לא הייתה מבוטחת במסגרת ביטוח זה. בכתב התביעה טענה התובעת כי המשאית נגנבה ביום 17.3.05 וכי הנתבעת חבה בתגמולי ביטוח לתובעת בגין הגניבה. סכום התביעה במסגרת כתב התביעה כלל את ערך המשאית  וכן אבדן הכנסה מהמשאית עקב אי תשלום דמי הביטוח במועדם  והעדר רכב חילופי. לאחר הגשת התביעה, עם הגשת ראיותיה, התובעת חזרה בה מטענותיה בעניין ראש נזק זה של אבדן הכנסות והעמידה תביעתה רק לפיצוי על שווי המשאית. הצדדים הגיעו להסדר דיוני על פיו שווי המשאית ללא הרכינה נכון ליום 17.3.05 עמד על סכום של 231,250 ש"ח.

2. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את חבותה לתשלום תגמולי הביטוח. הנתבעת הכחישה התרחשותו של מקרה ביטוח של גניבה וטענה כי קיימים חשדות למעורבות התובעת או מי מטעמה  באירוע  היעלמות המשאית וכי מדובר בתביעת מרמה. בהתאם לעמדתה זו דחתה הנתבעת את דרישת התובעת לתשלום תגמולי הביטוח עוד טרם הגשת התביעה. לאור מחלוקת זו, בדבר חבותה של הנתבעת, נשמעו ראיות הצדדים.

3. מטעם התובעת העידו שני עדים: מר מוסטפא עודא, בעל המניות ואחד ממנהלי התובעת, אשר נחקר על תצהירו, ומר עיסא מועד (להלן: " עיסא" או " הנהג"), עובד התובעת בעבר, אשר העיד ללא תצהיר עדות ראשית. הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה.

הראיות

4. מר עודא ציין בתצהירו כי בתאריך 17.3.05 נגנבה המשאית וכי בו ביום נמסרה הודעה על הגניבה לסוכן הביטוח והוגשה תלונה  למשטרה. הוא ציין כי עיסא  הוא האדם האחרון שעבד על המשאית מספר ימים לפני הגניבה. נאמר כי עיסא החנה את המשאית ליד ביתו מספר ימים לפני הגניבה. עיסא, כך נאמר בתצהיר, סיים עבודתו אצל התובעת כיוון שאביו רכש עבורו משאית חדשה. את מפתחות המשאית מסר עיסא, כך בתצהיר, לבנו של מר עודא - עיסם. נאמר כי זהו צרור המפתחות היחיד שהיה למשאית מהעת שנרכשה. מר עודא ציין כי  המשאית הייתה ממוגנת באמצעות אימובילייזר וכן באמצעות מערכת איתוראן. נאמר כי ביום הגניבה התקשר מספר פעמים לאיתוראן אך לא התקבל מידע כלשהו.

5. לתצהיר צורף אישור בדבר הגשת תלונה בדבר גניבת המשאית למשטרת ישראל מיום 17.3.05. מגיש התלונה - עאהד עודה, בנו של מר עודא. בתלונה נרשם כי מועד הגניבה הוא בין יום 11.3.05 בשעה 13:00 ועד ליום 17.3.05 בשעה 10:00. תדפיס התלונה הוא משעה 14:07. עוד צורף לתצהיר מכתבה של חברת איתוראן מיום 13.11.05 שנכתב במענה לפנייתו של מר עודא. במכתב זה  נאמר כי לא התקבלה כל  התראה במרכז הבקרה של איתוראן  על גניבת המשאית. נאמר כי  מדובר במקרה נדיר. נאמר כי יכול ויהיה מצב  בו לא תתקבל התראה - יתכנו מקרים ספורים בהם האות שנשלח מיחידת הקצה ברכב לא יגיע ליעדו בשל, בין היתר, תנאי מזג אוויר, תנאים טופוגרפיים, איכות קליטה נמוכה, שיבוש בקווי בזק וכיו"ב. כמו כן תתכן תקלה טכנית ביחידת הקצה המותקנת ברכב. נאמר כי התקבלה הודעה טלפונית ממר עודא על היעלמות הרכב ביום 17.3.05  בשעה 13:05, כי נמסרה הודעה לכוחות האכיפה של חברת איתוראן ויחידות המשטרה הרלוונטיות אך חרף המאמצים הרבים לא נמצאה המשאית. נאמר כי מערכת האיתוראן הותקנה ברכב ביום 27.10.98. במכתב נוסף של איתוראן, הפעם במענה לפנייתו של ב"כ התובעת, נאמר כי במשאית הותקנה מערכת איתוראן ביום 27.1.98 וזו מערכת דריכה פסיבית, שהיא דריכה אוטומטית של המערכת לאחר כבוי וסגירת מתג ההנעה, כ- 30 דקות לאחר סגירת מתג ההנעה.

6.  מר עודא נחקר על תצהירו. הוא השיב כי המשאית נקנתה לאחר נטילת הלוואה, כאשר תשלומי ההלוואה טרם הסתיימו. כמו כן אישר כי התובעת הייתה חייבת לעיסא סכומי כסף. כאשר נשאל לפרטים השיב כי " החשבון עושה הבן שלי. אני משנת 1995 עזבתי את העבודה כי היה לי התקף לב ועזבתי." (עמ' 7 שורות 16-17). מר עודא עצמו לא עבד על המשאית מעולם ולמעשה אין לו רשיון לגורר.  על המשאית (אשר בהתאם לרשיון הרכב נקנתה בשנת 2002) עבד בנו כאשר " מידי פעם היו מביאים נהג אחר, אני לא כל כך בעניינים. הבן שלי ניהל את העניינים עם המשאית" (עמ' 8 שורות 1-3). לגבי עיסא השיב כי " הוא עבד אצל הילדים שלי בערך 3 שנים. הייתה עוד משאית שעליה הוא עבד. על המשאית הזו הוא האחרון שעבד". (עמ' 8 שורות 5-6). לגבי המועד בו הודיע עיסא  כי הוא עוזב את התובעת השיב מר עודא: " אני לא זוכר. הוא הודיע לבן שלי, לא זוכר מתי, בטח שבועיים לפני. אבא שלו קונה לו משאית" (עמ' 8 שורות 11-12). לעניין יתר הפרטים הכרוכים בעזיבת עיסא וחיפוש נהג אחר במקומו השיב " אני לא בעניינים, הילדים שלי חיפשו נהג במקומו. אני לא יודע כמה זמן חיפשו ואני לא יודע את מי מצאו" (שם, שורות 14-15). מר עודא לא היה נוכח בעת שעיסא מסר המפתחות לבנו עיסאם, כנטען: " לא ראיתי, הבנים שלי סיפרו לי" (עמ' 9 שורה 1). הוא השיב כי " כשהנהג מסר את המפתחות לבן שלי עיסאם, עיסאם הביא את המפתחות אלינו הביתה והחבאנו את זה, עד שהגיע חוקר מחברת הביטוח, הכשרת הישוב, וקיבל את המפתחות" (עמ' 8 שורות 18-21). מר עודא  לא דיבר עם עיסא לאחר היעלמות הרכב והשיב בעניין זה: " אני לא עושה ניהול למכוניות. אני בן אדם חולה עם נכות. אני לא מתערב בדברים כאלה. יש ילדים, הם שוברים את הראש. אני עבדתי מספיק בתקופה שלי" (עמ' 9 שורות 3-6).

7. מר עודא נשאל מדוע הושארה המשאית דווקא ליד ביתו של עיסא, בנסיבות בהן עיסא, כנטען, עזב את עבודתו אצל התובעת וסיים לעבוד על המשאית ובנסיבות בהן מפתח המשאית, כנטען, נמסר לבנו של מר עודא ו"הוחבא" בביתו של מר עודא. תשובתו של מר עודא לכך הייתה: " בני בשלילה, לבן השני אין רשיון לגורר. לכן, עדיף להשאיר ליד הנהג. אין הבדל אם זה אצלנו או אצלו...למרות שלא היו לו מפתחות" (עמ' 9 שורות 11-16). מר עודא אישר כי בתמונה נ/1 נראים המפתחות שנמסרו לחוקר הנתבעת, הם מפתחות המשאית שהוחבאו בביתו וציין " אני לא זוכר מי נתן את המפתחות אם אני או בני" (עמ' 10 שורות 9-12). מר עודא נשאל איפה האימובלייזר והשיב: " אמרתי לך שאני לא מבין בזה". (שורה 16). מר עודא לא נתן עדות במשטרה על האירוע אלא בנו.

8. לשאלות בית המשפט הוסיף והעיד מר עודא: " הבן שלי הלך להביא את המשאית ואז ראו שנגנבה. הוא הלך להביא את המשאית כדי להמשיך לעבוד. מצאו נהג חדש. אני באמת לא יודע מי זה. אני לא מנהל את העסקים האלה. אחד הילדים הלך להביא את המשאית, אני חושב שכן, אני חושב. באו הביתה ואמרו המשאית גנובה, תיכף התקשרתי לאיתוראן. הם הלכו לבית של עיסא. לא הלכו יחד איתו כי עיסא בעבודה, הוא קנה משאית. הלכו לבית שלו ואין משאית" (עמ' 11 שורות 11-17).

9. הנתבעת הגישה את תצהיר התשובות לשאלון שנחתם על ידי מר עודא (נ/2) לעניין שאלות 1-12. בפתח תצהיר התשובות  ציין מר עודא כי " בכל הקשור לנסיבות הגניבה, הטיפול במשאית, המיגון ועניינים נוספים הקשורים למשאית אני קיבלתי את כל המידע מבני עאד שהיה עובד בפועל עם המשאית. אני כבר לא עובד היום בעצמי, ולכן הגעתי עם בני עאד למשרדו של עו"ד חן על מנת שכל השאלות שאני לא יודע לענות עליהן אוכל לשאול את הבן שלי מול עו"ד חן". 

10.  עיסא העיד כי " הייתי עובד אצל מוסטפא ורציתי לעזוב בגלל שאבי קנה לי משאית ... חודש לפני כן ידעתי שאני עוזב. בבוקר יצאתי לעבודה, האוטו לא היה ליד הבית וחשבתי שבעל הבית לקח אותה ויצאתי לעבודה. אמרו לי שהאוטו נגנב ככה וככה וזהו... את המפתחות מסרתי ב 12:00 בצהריים באותו יום כשגמרתי לעבוד שם. כשיצאתי בבוקר לעבודה, למחרת, המשאית לא הייתה ליד הבית שלי. היה לי כבר את המשאית שלי באותו יום, הייתי מכין אותה" (עמ' 12 שורות 1-8). " נתתי את המפתחות בשעה 19:00...המשאית הייתה אצלי בבית כל הזמן. בשעה 24:00 בלילה ראיתי את המשאית. בשעה 06:00 כבר  לא ראיתי את המשאית...באותו יום עבדתי על האוטו" (עמ' 12). עיסא השיב כי לא התבקש לתת תצהיר ולהעיד אלא קיבל פנייה טלפונית 3-4 ימים טרם מועד הדיון מב"כ התובעת.

11. עיסא נשאל לגבי חיפוש נהג מחליף במקומו, כפי שנטען על ידי מר עודא. תשובתו הייתה: " לא התחילו לחפש כי עודא אחד הבנים עובד על המשאית" וכן " היה עוד נהג רוסי. אנני זוכר את שמו", אלא  שציין שאותו נהג לא עבד על המשאית - " רק אני עבדתי עליה, אף אחד לא עבד עליה". עיסא נשאל, לאור כך, מי היה אמור להחליפו והשיב " אני לא יודע". עיסא לא יכול היה לאשר  הגרסה שהוצגה על ידי מר עודא, על פיה בנו הגיע לביתו של עיסא  ב - 17.3.05 עם נהג מחליף (עמ' 14). כאשר נשאל מדוע הושארה המשאית ליד ביתו ולא ליד בית עודא או בניו, כאשר המפתחות לא היו בידיו וכאשר סיים את עבודתו על המשאית השיב: " כי אצלם אין חניה  ואני כמו בן משפחה שלהם" (עמ' 14 שורה 17). לאחר מכן נשאל שוב אם הנהג הרוסי היה אמור לעבוד על המשאית והפעם השיב " כן" (שם, שורה 22). עיסא לא  טלפן לעודא או בניו על מנת לודא שהם לקחו את המשאית, כאשר לא ראה אותה בבוקר. " למה שאשאל?" (עמ' 15 שורה 4). המשאית החדשה שרכש לא עמדה ליד ביתו אלא " אצלם, אצל החברה". (שם, שורה 11). לשאלה כמה ימים עברו מיום שהחנה את המשאית (11.3.05, יום שישי, לגרסתו, וראה להלן) ועד שהגיעו בניו של מר עודא לקחת את המשאית ענה: " אחרי יומיים התקשרו ושאלו איפה שמתי את האוטו" (שורה 20). עיסא אישר כי כאשר עזב את עבודתו אצל התובעת הייתה התובעת חבה לו כ- 40,000 ש"ח. הוא אישר כי במשאית היו מותקנים אימובילייזר ואיתוראן, הכל בצרור אחד. אימובלייזר נראה " טבעת קטנה", בצרור אחד עם המפתח (עמ' 17 שורות 1-5). עוד השיב עיסא כי לא קיבל כל פנייה, תלונה או טענה  מבניו של מר עודא לאחר היעלמות המשאית (עמ' 17 שורות 9-11).

12. הנתבעת הציגה את הודעתו של עיסא במשטרה, מיום 17.3.05 בשעה 16:10 (נ/3). מקריאת ההודעה נלמדו מספר דברים. בהודעה נאמר כי " רציתי לעזוב את העבודה כי אני משתכר על פי אחוזים. הייתה אמבטיה שנפגעה בעגלה שהושבתה לכן שאלתי אם קונים עגלה אמרו שלא קונים ואני צריך להתפרנס בקשתי לעזוב לכן לפני חודשיים בקשתי לעזוב  ובתאריך 11.3.05 הגעתי למשפחת עודה לאחיו עסאם בשעה 21:00 ומסרתי את מפתחות המשאית ואת מכשיר הקשר ואמרתי תמסור את המפתחות. הרכב נמצא ליד הבית שלי כי בשעה 18:00 היה אצלי עיאד ועומר שדיברו איתי ועם אבא שלי ובקשו שאחזיר את המפתחות לבית ולהשאיר את הרכב ליד הבית, כך עשיתי....אני אישית בבוקר של יום שבת 12.3.05 בשעה 10:00 לא ראיתי את המשאית. אני רוצה לציין שבערב בערך בשעה 23:50 ערב שישי הייתי בבית שמעתי את המשאית מונעת ונוסעת, חשבתי שהם לקחו אותה לכן גם לא יצאתי לבדוק כי המפתח אצל בעל הבית".

13. לאור דברים אלו בהודעה, נשאל עיסא על ידי בית המשפט והשיב כי " האוטו הוא פול טריילר, ונפלה אמבטיה על העגלה, התהפכה, אז העגלה הייתה מושבתת. לא זוכר מתי זה היה. בזמן שהיא נגנבה העגלה הייתה מושבתת. הייתה משאית בלבד בלי עגלה" (עמ' 17 שורות 22-24). עיסא הסביר כי ללא העגלה רווחי המשאית קטנים יותר, כך שבמקום רווחים של 9000-10,000 ש"ח, ניתן להגיע לרווחים של כ- 4500 ש"ח בלבד. הוא הסביר כי העגלה הייתה כל העת במוסך באשדוד, מושבתת. זו, למעשה, הסיבה לעזיבתו של עיסא את עבודתו אצל התובעת. עיסא הוסיף וציין כי בין יום שישי, היום בו החזיר את מפתחות המשאית, ועד שהתקשרו אליו בדבר היעלמות המשאית, עברו כיומיים שלושה, בהם לא ראה את מר עודא או בניו וגם לא שוחח איתם.

14.   להשלמת התמונה יש לציין כי שני בניו של מר עודא ישבו באולם בית המשפט בעת הדיון. איש מהם לא הגיש תצהיר ולא העיד.

טענות הצדדים

15. התובעת טוענת כי היא עמדה בנטל המוטל עליה, נטל קל, לטענתה, להוכיח את מקרה הביטוח ולעניין זה נטען כי די באישור על הגשת תלונה למשטרה. עוד נאמר כי אין עליה להוכיח את העדר מעורבותה באירוע וכי הנטל להוכיח את מעורבותה הוא על הנתבעת. נאמר כי גם אם היה הנטל על התובעת הרי שהיא עמדה בו. נאמר כי הנתבעת לא הביאה ראיות למעורבות התובעת באירוע ולהתקיימות סייג לחבותה על פי הפוליסה, במיוחד כאשר הטענה הנטענת כנגד התובעת היא טענת מרמה, טענה אשר לצורך הוכחתה נדרשות ראיות בעלות משקל נכבד.

16. הנתבעת טוענת כי לא הוכח מקרה הביטוח, כי לא הוכח כי המשאית נגנבה וכי התובעת לא הוכיחה כי אין היא קשורה בהיעלמותה. נטען כי תביעת התובעת נגועה במרמה, כי התובעת מסרה לנתבעת עובדות כוזבות והעלימה עובדות, הכל מתוך כוונת מרמה. נטען כי האפשרות המסתברת היא שהמשאית "הועלמה" לאחר שעמדה פרק זמן ממושך כאבן שאין לה הופכין, לאחר שניזוקה בתאונה קשה. נטען כי התובעת לא הביאה את העדים הרלוונטיים   להוכחת מקרה הביטוח וכי העדויות שנשמעו אינן מהימנות.  

דיון והכרעה

17. מבוטח התובע ממבטחו תשלום תגמולי ביטוח נושא  בנטל להוכיח את התרחשותו של מקרה הביטוח. קרות "מקרה הביטוח" הוא עילת התביעה של המבוטח, אותה עליו להוכיח. נטל השכנוע לעניין זה נותר כל העת על המבוטח. אם "בסוף היום", לאחר שהובאו כל הראיות, לא השתכנע בית המשפט, לפחות על פי מאזן הסתברויות, כי נכונה גרסת המבוטח, תידחה התביעה. הלכה זו נקבעה בשורת פסקי דין וראה ע"א 678/86 חניפס נ' סהר בע"מ, פ"ד מג(4) 177; ששון - דיני ביטוח תשס"א, עמ' 240 ואילך; י' קדמי על הראיות חלק שלישי, תשס"ד, עמ' 1521 והפסיקה המפורטת שם. רק לאחר שיוכח מקרה הביטוח יעבור נטל השכנוע אל המבטחת להוכיח התקיימותו של סייג לחבותה.

18. בפסיקת בית המשפט העליון התעוררה מחלוקת מה נכלל בגדר הגדרת "מקרה הביטוח" כאשר מדובר במקרה ביטוח מסוג גניבה, פריצה או שוד. בהתאם לדעת הרוב - כולל "מקרה הביטוח" לעניין סיכונים אלו גם את היסוד השלילי, על פיו המבוטח עצמו אינו מעורב במקרה הביטוח וידו לא הייתה במעל.  נקבע כי נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח מכיל גם את הנטל להוכיח כי מדובר במקרה שהמבוטח לא גרם לו ואינו מעורב בו. גניבה, בהגדרתה, ובהעדר הגדרה אחרת בפוליסה, מכילה גם את היסוד של "בלי הסכמת הבעל". לכן, על בעל הנכס להוכיח לא רק את המעשה הנחזה, הגניבה, אלא גם את השלילה, שהמעשה לא נעשה בידיו או בהסכמתו. נקבע כי נטל זה אינו כבד מנשוא, מבוטח תמים ונקי כפיים לא יתקשה בדרך כלל להרימו ולעיתים די בעדות מהימנה של המבוטח בפני בית המשפט. אולם, אם תצליח המבטחת להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד איתן וספק, אם ישאר, יפעל כנגדו. אם בתום הבאת הראיות נותרות כפות המאזניים מעויינות - תביעת המבוטח, כמי שנושא בנטל השכנוע, תידחה. ראה: דעת השופטת נתניהו בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה , פ"ד מז(1) 837; דעת השופטים נתניהו ואור בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל , פ"ד מז(5) 661; ש' ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981  כרך ראשון, תשס"ה, 580-586 והפסיקה המפורטת שם.