פסק-דין בתיק א 45836/05

2.         התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. היא נמחקה ביחס לנתבעת, לאחר שהתברר כי הנתבעת נמחקה מרישומי רשם החברות.

הנתבע ביקש וקיבל רשות להתגונן במספר טענות הגנה. הוא בחר שלא להגיש תצהיר עדות ראשית אלא הסתמך על התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן.

3.         טענת ההגנה הראשונה של הנתבע היא שהתביעה נגדו נגועה בשיהוי ולכן יש לדחותה. טעמו של דבר הוא שהבנק התובע ( להלן: "הבנק"), שלח אליו מכתב התראה לפני הגשת תביעה עוד ביום 27.4.1999, אך בפועל הגיש את התביעה הנוכחית רק ביום 31.8.2005. אכן, בין לבין, ביום 21.1.2001 הוגשה התביעה בפעם הראשונה, בבית משפט השלום בחדרה (ת.א. 1272/01) ( להלן: "התביעה הראשונה"), אך היא נמחקה מחמת חוסר מעש ביום 30.6.2002, לאחר שהבנק לא ביצע מסירה אישית של כתב התביעה לנתבע.

            חיים זילבר, עובד המחלקה לטיפול משפטי של הבנק, הסביר בתצהירו כי התביעה הראשונה טופלה מטעם הבנק על ידי עו"ד אשר בז'רנו, אשר דיווח לבנק כי ישנם קשיים במסירת כתב התביעה לנתבע, הואיל וזה התגורר בישוב חרמש שבשטחי יהודה ושומרון, ולכן בסופו של דבר נמחקה התביעה הראשונה מחמת חוסר מעש. בעדותו הסביר זילבר כי לפחות ארבעה חוקרים פרטיים סירבו בשעתו להגיע לחרמש לצורך ביצוע המסירה. לדבריו, לא ניתן היה לבצע מסירה בדואר רשום, שכן בית המשפט חייב את הבנק לבצע מסירה אישית.

            בין אם ניתן היה לבצע את מסירת התביעה הראשונה ובין אם לאו, יש לדחות את טענת השיהוי. לא מדובר בנתבע שכלל אינו יודע על קיומו של חוב לבנק, ולכן השיהוי בהגשת התביעה גורם לו נזק. הנתבע ידע היטב כי הבנק מתכוון להגיש נגדו תביעה אם לא יפרע את החוב הנערב, לאחר שקיבל הודעה על כך מאת ב"כ הבנק. לא היתה כל סיבה שבעולם שהנתבע יניח כי הבנק ויתר כך סתם על החוב. הנתבע העדיף לטמון את ראשו בחול ולעצום את עיניו, אך התנהגות כזו אינה יכולה ליצור לו זכויות יש מאין.

יתר על כן, הנתבע ידע היטב כי הבנק הגיש נגדו את התביעה הראשונה, שכן ההחלטה להאריך את המועד למסירת כתב התביעה, כמו גם ההחלטה למחוק בסופו של דבר את התביעה הראשונה מחמת חוסר מעש, נשלחו לנתבע על ידי בית המשפט, וצורפו על ידו כנספחים ב-1 וב-2 לתצהירו. מכאן שהנתבע ידע היטב, ובזמן אמת, כי הסיבה היחידה שבגינה התביעה הראשונה אינה מתבררת היא הקושי של הבנק לבצע לו מסירה אישית של התביעה. לפיכך, הנתבע לא יכול היה לפתח ציפיה לגיטימית שלא להתבע בשנית, ולא ניתן לומר כי טעמים של צדק והגינות מחייבים את סילוק התביעה או חלק ממנה.

אין ספק כי התנהלותו של הבנק בתביעה הראשונה היתה שלומיאלית, שהרי ניתן היה לבקש מבית המשפט היתר לתחליף המצאה, למשל, באמצעות משלוח כתב התביעה בדואר רשום, דבר שהבנק לא עשה. יחד עם זאת, אין עסקינן בהענשתו של הבנק, אלא בברור השאלה האם היה לנתבע יסוד סביר להניח שחובו לבנק נמחק, רק משום שהבנק כשל בביצוע המסירה של התביעה הראשונה. התשובה לכך היא שלילית.

4.         טענת ההגנה הבאה של הנתבע היא שהבנק גרם לו נזק בכך שהתנה עימו שרות בשרות. בתצהירו טען הנתבע כי סגנית מנהל הסניף, גב' מירה מאירוביץ, דרשה ממנו לפתוח תוכניות חסכון בחשבונו הפרטי, כתנאי לקבלת מסגרת אשראי בחשבון הפרטי, שנפתח ביום 13.4.1997. ביום 18.5.1997 פתחה הנתבעת את החשבון נשוא התביעה, ושוב הופעל על הנתבע לחץ מצידה של גב' מאירוביץ לפתוח תוכנית חסכון כתנאי להעמדת מסגרת אשראי לצורך שימוש בכרטיס האשראי בחשבון הנתבעת. בנוסף, הבנק דרש כי בנו של אשת הנתבע מנישואים קודמים, אילן אלטר, יפתח חשבון על שמו ( להלן: "חשבון אלטר") ובגדרו נפתחו תוכניות חסכון ששועבדו להבטחת החוב בחשבון הנתבעת וכן ניתנה ערבות להבטחת החוב בחשבון הפרטי. לדברי הנתבע, אלמלא נפתחו תוכניות החסכון בחשבון אלטר, היה החשבון נשוא התביעה נמצא ביתרת זכות.

            הבנק זימן לעדות את גב' מאירוביץ, שהכחישה מכל וכל את הטענה כי התנתה את מתן האשראי בפתיחת תוכניות חסכון. יתר על כן, היא הסבירה כי חלק ניכר מבקשות האשראי נעשו בין החודשים אוקטובר 1997 ופברואר 1998, כאשר היא היתה בחופשת לידה. כאשר חקר הנתבע את גב' מאירוביץ, הוא הודה כי לא שוחח עימה מעולם, וכי ככל הנראה טעה בשמה של עובדת הבנק עימה שוחח:

            " אני רואה אותך לראשונה עכשיו, אני חושב שטעיתי בשם. איתך לא ישבתי אף פעם מול קבלת אשראי, הפעם אני רואה אותך לראשונה." (ע' 4 לפרוטוקול).

            הודאה זו של הנתבע שומטת את הקרקע מתחת לטענת ההתניה האסורה, שכן בכך שנקב הנתבע בשם בלתי נכון של פקידת הבנק, הוא שלל מהבנק את היכולת להפריך את טענתו באמצעות הבאת אותה פקידה עימה שוחח הנתבע בנושא האשראי. הדבר גם מעמיד בספק רב את נכונות גרסתו של הנתבע, משום שאם טעה בפרט כה קרדינלי כמו זהותו של עובד הבנק עימו ניהל דין ודברים, מי לידינו יתקע שלא טעה גם בהצגת העובדות לגופו של ענין?

5.         זאת ועוד, לשיטתו של הנתבע עצמו, אילן אלטר נדרש לפתוח תוכנית חסכון בחשבון אלטר בסך 5,000 ש"ח, כנגד העמדת מסגרת אשראי בחשבונו הפרטי של הנתבע בסך 10,000 ש"ח, כך שאין קורלציה בין סכום תוכנית החסכון לבין סכום מסגרת האשראי.

            יתר על כן, אחת מאמות המידה ההכרחיות לשם קביעת קיומה של התנייה אסורה, היא קיומה של התאמה (קורלציה) בין מועד פתיחת תוכנית החסכון לבין מועד העמדת האשראי. והנה, הנתבע טוען כי נדרש לפתוח תוכניות חסכון בחשבון אלטר כתנאי להעמדת מסגרת אשראי בסך 15,000 ש"ח בחשבון הנתבעת בחודש דצמבר 1997, אך לטענתו שלו, תוכנית חסכון בסך 6,000 ש"ח נפתחה עוד ביום 10.8.1997 בחשבון אלטר, וביום 28.8.1997 נפתחה בחשבון אלטר תוכנית חסכון נוספת בסך 10,000 ש"ח. שתי תוכניות חסכון נוספות בסך 10,000 ש"ח כל אחת, נפתחו בחשבון אלטר בחודש ספטמבר 1997. מנגד, מסגרת האשראי הועמדה רק בחודש דצמבר 1997, כך שלא קיימת כל התאמה בין מועד פתיחת תוכניות החסכון בחשבון אלטר, לבין מועד העמדת האשראי בחשבון הנתבעת.

            בנוסף, אין כל הגיון בטענתו של הנתבע כאילו נדרש בחודשים מרץ- אפריל 1998 לפתוח בחשבון אלטר שתי תוכניות חסכון בסכום כולל של 18,000 ש"ח, רק כדי לקבל הלוואה בסך 22,000 ש"ח בחשבון הנתבעת. הנתבע טוען כי הכסף למימון תוכניות החסכון הועבר מחשבונו הפרטי שהיה ביתרת זכות, ואם כך הוא הדבר, אין כל הגיון שהנתבע יטול הלוואה אם עיקר הכסף ממילא מצוי בחשבונו. ודוק: אין מדובר בפתיחת תוכניות חסכון על יסוד האשראי שהועמד בחשבון, אלא בפתיחת תוכניות חסכון מתוך מקורות עצמיים של הנתבע.

6.         הבנק טוען בסיכומיו, ובצדק, כי תנאי נוסף לקיומה של התנייה אסורה הוא העדר כדאיות כלכלית בפתיחת תוכניות החסכון. הדבר מתרחש בדרך כלל כאשר המקור הכספי לאותן תוכניות חסכון הוא אשראי בנקאי יקר. במקרה דנן, כל תוכניות החסכון לגביהן מועלית טענת ההתנייה האסורה, למעט תוכנית אחת שנפתחה ביום 17.9.1997, נפתחו ממקורות עצמיים של הנתבע, כך שלא מתקיים התנאי של העדר כדאיות כלכלית.

            גם אותה תוכנית חסכון בודדת שמומנה מחשבונה של הנתבעת, נפתחה בעת שחשבון הנתבעת היה מצוי ביתרת זכות (ראה דף החשבון מס' 11, נספח ג' לתצהיר הבנק), כך שאין מדובר בתוכנית שמומנה מאשראי בנקאי.

7.         לכל אלה יש להוסיף את העובדה שלא כל התניית שרות בשרות היא אסורה. ס' 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 ( להלן: "חוק הבנקאות"), קובע: