פסק-דין בתיק א 45753/04

בפני תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לרכבה של התובעת באירוע של תאונת דרכים, שהתרחש ביום 28.08.03 באזור התעשייה פולג בנתניה.

בתאונה הייתה מעורבת המשאית, הנהוגה בידי הנתבע.

על פי כתב התביעה, התרחשה התאונה כאשר הנתבע נהג את משאיתו לאחור, כשהוא יוצא מחנייה בחוסר זהירות וללא מכוון ופגע ברכבה של התובעת וגרם לה נזקים.

הנתבע למעשה הודה בעובדות התאונה, ואשר בפני הן בעדות הראשית, והן בחקירה הנגדית, כי אכן נהג את המשאית לאחור, וללא מכוון, והצדיק את זאת על ידי כך שטען שהוא היה במפעל כלשהו באזור, וכשרצה לצאת לא היה מקום להסתובב ולהפנות את חזית המשאית לכוון היציאה, ועל כן החליט לנהוג את משאיתו לאחור, במרווח שנותר בין שני טורי מכוניות שחנו לצידי הכביש.

הנתבע גם מסביר כי בכביש אליו הוא ביקש להיכנס, חנו גם מכוניות, והוא נהג את משאיתו לאחור ברווח שהיה בין שני רכבים בכביש הראשי בקטע המקביל לשביל בו נהג את משאיתו לאחור.

הגנתו היחידה של הנתבע היא, כי הוא למעשה לא החל את הסיבוב בכביש הראשי מיד עם הגיעו לשפת הכביש, שכן חנו מכוניות כאמור ולא יכול לעשות קשת בנסיעה לאחור, ועל כן היה חייב לנסוע ישר עד למרכז הכביש ומשם להטות את החלק האחורי של המשאית ימינה כדי ליישר את חזיתה ולנסוע בכביש.

זאת הוא מסביר כדי לטעון שלמעשה הוא לא פגע ברכבה של התובעת כשזו נוסעת בצד ימין, אלא לאחר שהיה כבר ברוחב נתיב הנסיעה של רכב התובעת וכי נהג התובעת עד התביעה 1, נועם שרמן, למרות שראה את המשאית הימר על עקיפה ולא שמר על ימין הכביש, שאילו היה עושה כן, היה רואה את המשאית ועוצר.

אין בידי לקבל את דבריו אלה של הנתבע כהגנה כלשהי מפני התביעה, שכן הנתבע בעצמו מאשר שרכבים חנו בימין הכביש, ועל כן חובה הייתה על הנתבע לנסוע לא בצד הימני הקיצוני, אלא יותר לכוון מרכז הכביש בגלל שימינו נתפס על ידי רכבים, ומצד שני ישנה סתירה בדברי הנתבע, שפעם הוא אומר שראה את רכב התובעת, לפני שהגיע לכביש, ופעם אמר שלא ראה אותו.

מעיון בתמונות הנזק של רכב התובעת, רואה אני שהמגע ברכב התובעת הינו בחיבור שבין הכנף הימנית הקדמית, ומשקוף הדלת הימנית תוך שבירת השמשה. עד התביעה מוסר כי המשאית פגעה בו עם הפינה האחורית השמאלית. הנתבע טען בהגנתו שהוא רצה לסובב את אחורי המשאית ימינה, בניגוד לכוון הנסיעה על מנת להתיישר ולנסוע עם הכביש בכוון נסיעת עד התביעה. העובדה שהמשאית פגעה ברכב התובעת עם הפינה האחורית הימנית, טופחת על פני גרסתו של הנתבע, שהוא פגע ברכב התובעת תוך כדי נסיעה ישר. אם היה פוגע עם המשאית בדופן ימין של רכב התובעת כשהוא נוסע ישר, המגע בין הרכבים היה צריך להיות לרוחב הפגוש האחורי של המשאית, עם דופן ימין של רכב התובעת. הפגיעה של המשאית עם הפינה השמאלית האחורית מצביעה על כך שהמשאית הייתה כבר בתנועה קשתית אחורה, כך שהפינה האחורית השמאלית יותר קרובה לאמצע הכביש מאשר הפינה הימנית.

כאמור הנתבע לא הכחיש ואף אישר כי נסע לאחור ללא מכוון, ובכך גם הפר תקנה נוספת מתקנות התעבורה.

עד התביעה, מוסר שהיה מרוכז בנהיגה ולא שם לב למשאית שיוצאת בנסיעה לאחור משביל בצד ימין שלו, למרות גודלה של המשאית והיותה בולטת בשטח  בין הרכבים הפרטיים שחנו, והוא אומר שראה את המשאית אולי ממרחק של מטר. אין בפני ראיה כי היה מכשול או מחסום טבעי שמנע מעד התביעה את האפשרות לראות את המשאית קודם לכן.

אין בידי לאמוד באיזו מידה הייתה התאונה נמנעת על ידי עד התביעה אילו הבחין במשאית ברגע שנכנסה לתוואי הכביש בו נסע ואילו היה מגיב על ידי עצירה או מתן אפשרות לנתבע 1 להשלים את יציאתו. אבל האפשרות קיימת.

בשקלול כל נסיבות התאונה ובבחינת התנהגות שני הנהגים, אני מייחס לנתבע מס' 1 אחריות לאירוע התאונה בשיעור של 75% ולנהג התובע 25%.

בעניין הנזק לא הייתה מחלוקת בין הצדדים. ומכל מקום הנתבע לא ביקש לחקור את השמאי מטעם התובעת על חוות דעתו.

לפיכך אני קובע כי הנזק שנגרם לתובעת הינו 12,000 ש"ח, לפי חוות דעתו של השמאי זאב טוניק.

באשר לשכרו של השמאי, התובעת הגישה חשבון עסקה מס' 11376 על סך של 1,790 ש"ח חשבונית קבלה לא הוגשה, הסכום נראה לי מופרז כמעט, ואני קובע כי הסכום הראוי לחוות דעת כזו, הינו 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ, קרי 1,170 ש"ח.

התובעת טוענת להפסד של 2,807 ש"ח בגין ירידת ערכה של המכונית בעקבות התאונה.

המומחה מטעם התובעת התייחס לרכיב של ירידת ערך וקבע כי ערכה של המכונית של התובעת ירד בשיעור של 4%, משווי שכ- 70,000 ש"ח לפיכך יש תימוכין לדרישת התובעת לפיצוי בסך של 2,800 ש"ח בגין ירידת ערך.

התובעת טוענת גם להפסד 4 ימי עבודה, לפי 200 ש"ח ליום. על נזק זה לא הובאו ראיות והנזק לא הוכח.